התרת נדרים ע"י קרובים

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכח סעיף ג: כיצד היא ההתרה, יאמר לו ג' פעמים: מותר לך, או שרוי לך, או מחול לך, ( בכל לשון שיאמר), (ב"י בשם הרמב"ם), אפילו מעומד, ובקרובים, ובלילה, ובשבת, אפילו אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו, ובלבד שיהיה לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת. וחרמי צבור, נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת.

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רכח ס"ק ב: ובקרובים עיין (בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסימן ע"ג) שכתב נראה דוקא בקרובים דאין הפסול בגוף דהא כשרים לדון לאחרים וכן בלילה דד"א גורם לה דהיינו הזמן משא"כ בנשים וה"נ קטנים אין ראויים להתרת נדר ואף לדעת הטור ח"מ סימן ז' דבן י"ג שנה ולא הביא ב' שערות כשר לדון היינו שאין ידוע אם הביא ב"ש וזה דוקא לענין ממון אבל להיות דייני חליצה באמת צריכים בדיקה שהביא ב"ש וא"כ י"ל דה"ה להתרת נדרים לא סמכינן אחזקה דרבא וצריך בדיקה דוקא לכן יש ליזהר שלא ליקח מתירים כ"א אנשים שנתמלאו זקניהם. וכתב עוד בתשובה שם במי שאינו רוצה לפרט הנדר מחמת כי נדר בעסק מסחר בדבר סתר ואינו רוצה לגלות סודו לאחרים ויש לו איש אחד שרוצה לגלות לו סודו אמנם הוא רך בשנים ועדיין לא נתמלא זקנו. עצה לזה הוא שיקח ארבעה מתירים ג' שנתמלאו זקניהם והד' יהיה זה העלם איש סודו ולפניו לבד יפרט הנדר ודי בכך דמדאורייתא א"צ לפרט הנדר ולגבי דרבנן דצריך לפרט הנדר שוב סמכינן אחזקה דרבא דכיון דהגיע לכלל שנים הביא סימנים והוי זה הד' ג"כ מהמתירים והרי נפרט הנדר לא' מהמתירים ע"ש:

ובשו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן עט: ע"ד שאלתו, פרה שנסרך כל גב הריאה לצלעות ולא נבדקה במיעוך, מה טיבן של הכלים שבשלו בהן החלב מזו הפרה, אם לדון בכחא דהיתירא מדין ס"ס, א', דלמא אם היה בודק כנהוג היתה עוברת במיעוך, ב', דלמא היה הדופן סותם.

נ"ל דלא מצינו שיהיה הסרכה שלא כסדרן מקרי בכלל ספק טריפות דשמא היה עובר במיעוך, דדוקא אם חזינן דעברה במיעוך מוכח דהוא ריר בעלמא וגם זה קולא גדולה, אבל כל זמן דליכא הוכחה לפנינו מחזיקין אותה לסרכה גמורה, גם ס' הב' שמא היה דופן סותם, הא מלישנא דרו"מ שהיה כל גב הריאה סרוכה משמע דגם האומה היה סרוכה, ובזה לא מהני סתימת דופן וכיון דסרכה שנסרכה האונה והאומה לדופן אם רוב הסרכה מהאונה מקילין דעיקר הסרכה מהאונה ה"נ אם רוב הסרכה מהאומה דנין לודאי דעיקר הסרכה מהאומה, ולא מחשב בגדר ספק, אולם היה למעלתו לדון ביותר דהוי ספק שמא הסרכה בא מחמת דופן, דהרי רב נחמן ס"ל דריאה הסמוכה לדופן דאין חוששין לה, ומחזיקינן דמחמת דופן הוא, אלא דאנן קיי"ל כאביי דאחד זה ואחד זה חוששין לה, והיינו רק דחוששין לחומרא, אבל מידי ספיקא לא נפקא, דשמא מחמת דופן הוא.

ולשיטת ר"ת דגם לדינא אף בליכא מכה בדוכן /בדופן/ מהני בדיקה, ואי לא מפקא זיקא כשרה דתלינן דמדופן הוא, א"כ עכ"פ ספיקא הוא, אבל מ"מ הס' הא' שמא היתה עוברת, ע"י מיעוך, אינו נראה לדונו בס"ס.

גם כיון דאנן אוסרין לבשר אף בהפ"מ =בהפסד מרובה=, הרי דלא מחזיקינן להקל מדין ס"ס, ומאי קולא יש בזה בחלב יותר מן הבשר, ומה"ט גם אם לא השגיחו אם הוי רוב סרכה מהאונה או מהאומה, דהוי לכאורה ס"ס מעליא, ספק דהסרכה מחמת דופן, ס' שמא רוב הסרכה מהאונה ודופן סותמת, מכל מקום כיון דאנן אוסרין, אף היכי דחזינן דרוב הסרכה מהאונה אין הפרש בין חלב לבשר.

אך מה שיש לדון ולהקל בחלב לפי מה דפסק הרמ"א (ססי' פ"א) דבסרכה גם מה שנחלב תוך ג"י =ג' ימים= מותר בהפ"מ דהוי ס"ס, ואף דבסרכה דטריפה מדינא דהש"ס לא הוי ס"ס כמ"ש הש"כ שם, וכמו שכתבתי במקום אחר בארוכה, י"ל היינו בסרכה שלא כסדרן, אבל בסמוכה לדופן דהוי ספק מעליא דשמא מחמת דופן הוא וכן לר"ת גם לדידן מהני בדיקת הריאה, שפיר י"ל דלגבי החלב הוי ס"ס שמא עתה נטרפה, אלא דהש"כ שם חולק על הרמ"א דאין סרכה פחותה מג"י ולא הוי ספק ספיקא עיין שם, ובמנחת יעקב (כלל ע"ב) דעתו להקל בהפ"מ.

אולם האחרון הכביד שכ' רו"מ דנמצא במצר החזה אצל צלעות קטנות כעין בועה ובתוכו מחט וגם בזה כתב מעלתו לדונו בס"ס, ס' דלמא לא נקבו האברים הפנימים אלא סמוך לשחיטה ממש, את"ל קודם, שמא היה הדופן סותם זה אינו דהספק שמא היה הדופן סותם הא כיון דניקבו אברים הפנימים, והיינו דתלינן דרוב בליעות דרך הושט, ונקב הושט או הדקים ומשם נכנס לחלל הגוף ונתחב לדופן [ומה"ט יפה עשה מעלתו דלא נקט לס"ס ס' שמא לא נקבו האברים הפנימים כלל, דכיון דקי"ל כשיטת רש"י דרוב נבלעים דרך ושט, ואף לשיטת רשב"א גבי מחט בכבד, היינו כיון דחזינן דתחובה בכבד, ניכר יותר דדרך הקנה בא, אבל בעלמא בנמצא מחט בחלל הגוף יש לומר גם הרשב"א מודה, דהוי ודאי דבא דרך ושט וניקבו האברים הפנימים] אם כן איך שייך בזה סתימת דופן לאברים פנימים.

גם הס' הא' שמא לא ניקבו אברים הפנימים אלא סמוך לשחיטה ממש, אם היה מקום להסתפק בזה, היה מהראוי להכשיר החלב בלא ס"ס כדקי"ל (סי' פ"א) דמוקמינן אחזקה, דהשתא הוא דנטרפה, אבל באמת כיון דהמחט העלה בועה במקומו הוי כהגליד פי המכה, דודאי הוי ג"י קודם שחיטה, וכיון דידענו דנתחב מחט זה בדופן ג"י, ממילא ידוע שקודם ג"י ניקבו איברים הפנימים ומשם בא המחט לחלל הגוף.

תו כתב רומ"פ דדלמא מבחוץ, והסברא שלא ניקב אבר רק הריאה הנמצא בהאי מקום, ובפרט במיצר הצלעות, ז"א, דהא פשיטא דכל שהמחט מגולה לחלל הגוף חיישינן לכל איברים פנימים, דמה"ט לא מהני בדיקה מדינא דהש"ס, ולהרמב"ם דמהני בדיקה, עכ"פ פשיטא דבלא בדקו כל האברים דאסור, ולדברי רומ"פ אלו בדקו להריאה לחוד מהני.

ולכאורה היה נראה לי לדון, דהכלים ששהו מעל"ע =מעת לעת= אחר שנתבשל בהם החלב קודם שנודע הספק דיש להקל בהפ"מ, דהוי ס' שמא בא המחט מבחוץ ולא ניקבו אברים הפנימים וממילא הוי ס' דרבנן, אף דבספק טריפה שבשלו בכלי לא מהני להשהות הכלים מעל"ע, כיון דשורש הספק בדאורייתא ומחמת גלגול נעשה דרבנן, בזה לא מקילין כמ"ש האחרונים בשם מהריב"ל, מ"מ הא הש"כ (בסי' ק"י) בדיני ס"ס בקצרה כתב דבספק א' בגופו וספק א' בתערובות בלא נודע עד שנתערב דמותר בהפ"מ, ומזה יש ללמוד דה"נ בספק טריפה שבשלו בכלים ולא נודע הספק עד אחר מעל"ע דמותר בהפ"מ, דמהריב"ל בשו"ת (סי' ק"ג) תלה דין זה דספק טריפה שבשלו בכלים ושהה מעל"ע במחלוקת ר"ת ור"י בס' א' בגופו וס' אחד בתערובות וכיון דאנן מקילין בהפ"מ ה"נ מקילין בהאי, (וכ"כ בפ"מ), אף דאפשר דיש חילוק, דדוקא בכבר נאכל או נאבד כל הבשר דס' טריפה קודם שנודע הספק, דספק כשנודע הוא רק על הכלים כשאינם ב"י =בני יומן= והס' רק דרבנן, אבל אם עדיין יש מהבשר לפנינו כיון דאנו דנין גם על הבשר לחומרא משום ס' דאורייתא, ממילא גם הכלים אסורים, מלבד מה שכתבתי כבר בשו"ת בארוכה לסתור זה, גם בנ"ד כיון דאם נידון דהמחט בא מבחוץ אף דהוי כהגליד והוא ודאי ג"י, מ"מ אפשר דלא ניקב לאברים הפנימים עד סמוך לשחיטה, ושפיר ישנו במציאות דהבשר אסור והחלב מותר, ושפיר יש לדון על הכלים ששהו מעת לעת להתירן מטעם ס' דרבנן.

אולם גם זה צ"ע טובא דהתב"ש (סי' מ"ט ס"ד) הסכים דבאין ריעותא בעור ובשר מבחוץ כלל, אם המחט שנמצא בחלל הגוף הוא ודאי טריפה דמסתמא בא דרך בליעה ודרך ושט ולא מבחוץ עיין שם, ולדבריו צ"ל הא דאיתא בש"ע /יו"ד/ (סי' מ"ט ס"ג) במחט הטמון בדופן הבהמה דמותר, דמיירי באיכא ריעותא בבשר ובדופן מבחוץ, ובנ"ד אם השגיחו דלא היה ריעותא, לכאורה אזדא היתירא דידן, והוי כודאי טריפה וצ"ע להקל.

ומ"מ יראה בנ"ד להקל, דבפשטא דמלתא בדינא דהש"ע הנ"ל בנמצא טמונה בדופן הבהמה, משמע דכל שטמון בדופן ואינו מגולה להחלל דכשר אף בליכא ריעותא בעור ובבשר לחוץ, ואפשר דגם להתב"ש הכי הוא, דכיון דנמצא דתחוב בדופן, רגליים לדבר דמבחוץ בא ולא דרך בליעה, א"כ שפיר יש לסמוך להקל בשהו הכלים מעל"ע קודם שנודע הספק היכי דאיכא הפ"מ, ומצורף לזה מ"ש המנ"י (כלל פ"ה) בשם גאון אחד להקל בהפ"מ בכלי חרס האסורים להשהותן מעל"ע דבכל חרסי כיון דליכא תקנה בהגעלה כדיעבד דמי, אף דלא גרירנא אבתריה להקל בודאי איסור, מ"מ בנ"ד יש לעשות סניף להיתירא הנ"ל כנלענ"ד. עקיבא גינז מא"ש