נקדים בתחילה דין וכלל מפורסם בדיני הקדש, ש'אמירתו לגבוה – כמסירתו להדיוט', כלומר, שאם אדם הקדיש דבר לצורך הקדש, אזי בשונה ממשא ומתן בין בני אדם בהם צריך לעשות קנין תחילה ורק לאחר עשיית הקניין אי אפשר לחזור בהם, הנה בהקדשת הקדש אין הדבר כן, אלא באמירה בלבד לצורך ההקדש הרי זה כמי שמסר בפועל ועשה קניין בהדיוט, וההקדש קונה זאת, מבלי יכולת האדם לחזור בו מן ההקדש. (ראה מסכת בבא מציעא דף ו, עמוד א).
דין זה חזק כל כך עד כדי שאפילו שבכל מקום בדיני תורה שונים ישנו כלל שחזרת האדם מדיבורו שאמר אם היא נעשית ב'תוך כדי דיבור' הרי זה מועיל, הנה בהקדש אין הדין כן, אלא שאפילו אם חוזר בו בתוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו מההקדש, והוא גם כן מטעם האמור, שכיון ש'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', הנה אין באפשרותו לחזור בו, מאחר ואין דיבור זה כדיבור רגיל, אלא הוא נחשב כמעשה קניין ממש, שלאחריו כבר לא ניתן לחזור בו מהדבר (ראה בחידושי ר' שמעון שקאפ – ליקוטים, סימן ט).
ובנוגע לאדם שנדר סכום מסויים לצדקה יש לו אפשרות להתיר את נדרו, מובא בפתחי תשובה יורה דעה (סימן רנח ס"ק ז) שישנו מי שנסתפק בדבר זה, האם מי שנדר דבר לצדקה אם יכול לחזור בו תוך כדי דבור או לא, והעלה שגם לגבי צדקה אומרים את הדין והכלל 'אמירתו כמסירה להדיוט ממש' כמו לגבי הקדש, ולכן אינו יכול לחזור אף בתוך כדי דיבור כמו לגבי הקדש.
אולם למרות האמור זהו דוקא כאשר רוצה לחזור בו סתם ללא התרה אך אם עושה התרה לנדרו, מועיל הדבר, וכמבואר בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים (סימן רכח סעיף מב), שאם "נדר להתענות או לצדקה, יש לו התרה – על ידי פתח וחרטה". ומפורש יותר בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה (סימן רנח סעיף ו): הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן נשאל לחכם והתיר לו.
יתירה מזו מובא ב'לבוש' שם, שלא רק שמי שנדר להתענות או לתת דבר לצדקה, יש לו התרה על ידי פתח וחרטה שמתירים לו, ואין צריך להתענות ולא לתת צדקה, אלא אפילו אם הנדר נעשה ברבים, כל שלא נדר על דעת רבים, יש לו התרה. כלומר, ישנו דין שהנודר 'על דעת רבים' אין התרה לנדרו, אמנם זהו דוקא כאשר נדר על דעת רבים, אך הנודר ברבים יכול לחזור בו.
כל האמור הוא רק כאשר רוצה להתיר ולחזור בו לפני שנתן בפועל לגבאי או לעני את הכסף, אך אם נתן כבר את הכסף אינו יכול לחזור בו ולבקש את מה שנתן, וכפי שנפסק בשולחן ערוך שם: "והוא שלא באת הצדקה ליד הגבאי", וכן הוא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה שם: ש"אם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להשאל עליו". אך מה שלא נתן מועיל לעשות התרה, ואפילו נתן קצת ממה שנדר – יכול לישאל על השאר.
עוד דיון בעניין האמור מובא בפתחי תשובה שם, מה שיש בני אדם שאינם רוצים לחזור ממוצא שפתם לצדקה אך רוצים ליתן הכסף שנדרו לקרובים עניים אחרים אם צריכים התרה, והעלה שאינם צריכים התרה.
ובעצם ההתרה לחכם למרות שישנו היתר לעשות פתח וחרטה, מביא הפתחי תשובה שישנם הסוברים שהחכם המתיר נדר זה היה חייב נידוי מפני שמפסיד את העניים, ומכל מקום הנדר הותר. ועד כדי כך חומרת הדבר לדיין להתיר כזה נדר, שאם אמר הנודר התרתי את נדרי אין כח בבית דין לכוף אותו ליתן הצדקה. אלא אם כן ישנו חשש סביר שלא עשה כן, כגון אם ראו בית דין שהוא 'מערים', אזי מחייבין אותו ליתן וחוקרים אותו ואומרים לו בפני מי התרת נדרך, אם אמר בפני פלוני, שואלין אותו, ואם אמר בפני פלוני והלך לו למדינת הים, אזי יש לחייבו ליתן כי להחזיק אדם דיין ברשעות כזו- שהתירו נדר כזה לא מחזיקים, וכהכלל הידוע 'אחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקינן'.
העולה מן האמור בקצרה:
שאם הנודר לא נתן עדיין את הכסף (אפילו אם חלקו כבר נתן), יכול מעיקר הדין לעשות התרת נדרים, ויפרט את הסיבה מדוע רוצה להתיר את הנדר. [אמנם לכתחילה לא ראוי לעשות כן, אלא יתן מה שנדר לעניים וכיוצא בזה, אלא אם כן נמצא במצב כזה שמוכרח לעשות כן. וגם אז טוב שיתנה ויאמר שכאשר ירווח לו יחזור ויתן מה שאמר].
