מה שניתן ללמוד מסיפור זה הוא על כוחה של רבקה, אימו של יעקב. כוחה בא לידי ביטוי, בין השאר, בהצלחתה לממש את שאיפתה, שדווקא בנה יעקב, יקבל את הברכות.
בחסידות מבואר כי רצונו של יצחק לברך את עשיו היה כדי לברר על ידי זה את האורות העליונים הטמונים בעשיו. יצחק שמידתו מידת הגבורה, שהיא ב'תנועה' של התעלות כלפי מעלה, ראה את עשיו כפי שהוא בשורשו הנעלה, וחשב שעל ידי ברכותיו יוכל לגלות את הניצוצות העליונים שטמונים בו.
אך מתברר שדווקא רבקה, בכוח בינתה, שמה לב גם לפרטי המציאות. היא הייתה קשובה יותר למימוש המציאותי בעולם. רבקה ידעה ששורשו של עשיו נעלה, אבל הבינה שבשל מדרגתו הגלויה בעולם הזה הוא לא יהיה מסוגל לברר את הניצוצות בכוח עצמו, בירור שיוכל להיעשות דווקא על ידי יעקב, ולכן הברכות צריכות להינתן לו.
סיפור זה, מלבד העניינים הטמירים שבו שעליהם מוסבר באריכות בתורת החסידות, מלמד אותנו גם הוראה כפשוטה, שהיא ההוראה שצריכים לקחת מאותו הסיפור (בין היתר), על כוחה של האשה/האמא בבית היהודי, אשר בכוחה ובינתה – "בינה יתרה ניתנה לאישה" – לשים לב גם לפרטים הקטנים שבבית, פרטים שלעיתים אב המשפחה, שעסוק בוודאי בעניינים טובים ונעלים, לא שם ליבו אליהם, להסיק מהם את המסקנות הנכונות, ולהביא בחוכמתה גם את האבא בבית לפעולות החינוכיות הנכונות.
לשם כך יש לפתח את מקום ההקשבה. בחסידות מוסבר שכוח הבינה, השייך יותר לאישה, מבטא את היכולת להאזין ולשמוע. בינה עניינה שמיעה. השמיעה מתאפיינת בקליטה הדרגתית – פרט אחר פרט (בניגוד לראייה, שאדם בסקירה אחת מהירה יכול לקלוט תמונה שלמה). השמיעה פירושה קליטה של כל מילה ומילה, ומתוכה – שימת לב לפרטים הקטנים, לקולות המתנגנים בבית, למצב הרגשי של כל ילד וכדומה.
הקשבה לילדים ולמה שעובר עליהם היא כלי חשוב המאפשר לתת מענה חינוכי בזמן, לכל ילד ולצרכיו, אבל מלבד זאת היא בונה ויוצרת אצל הילדים תודעה פנימית של חשיבות וערך.
כאשר הילד מדבר ומנסה לבטא את עצמו כלפינו, ואנו מתפנים ככל האפשר מעיסוקינו האחרים ונותנים לו את מלוא תשומת הלב בנחת ושמחה, אנו משדרים לו שנוכחותו חשובה לנו. בלי מילים אנו בעצם 'אומרים' לו שהוא 'מעניין אותנו'. מתוך כך הוא לומד שכדי למשוך תשומת לב הוא לא צריך לריב עם אחיו, לצרוח או להסתכן. הוא צריך להיות הוא. הוא עצמו מעניין.
ההקשבה לילדים הופכת אותם לילדים שמחים, ולא ייפלא אפוא שהאימא, שהיא אומנית ההקשבה, יוצרת ומגלה את השמחה בבית – "אם הבנים שמחה".
חז"ל אומרים "אין שמחה כהתרת ספקות". שמחה קשורה לספק שנפתר, כעין חוסר שהתמלא. זו הסיבה שהכניסה למסגרת הנישואין היא אירוע שמח מאוד: "שמח תשמח רעים האהובים", שהרי האדם שהיה חסר עד עתה, "פלא גופא" – מגיע לשלמותו.
ועל דרך זה בבית: כדי לעורר שמחה בילדים בבית, צריך לתת להם את ההרגשה שהם ממלאים ומשלימים אותנו. אנו צריכים 'לשדר' להם כל הזמן שבלעדיהם אנו 'חסרים', ועד כמה אנו מרוצים ושמחים בהם ובדבריהם.
את זאת אנו עושים על ידי שאנו מתעניינים בהם, מפנים מזמננו עבורם, משבחים אותם על הישגיהם ומקשיבים להם בתשומת לב.
לעומת זאת, אם ההורה משדר לילד כל הזמן שהוא לא מרוצה ממנו, שנוכחותו לא מוסיפה לו שמחה, ושאין לו זמן עבורו, הילד לא יוכל לגדול שמח באמת. אדם שמח הוא אדם שמרגיש שהגיע להישגים, שנוכחותו תורמת למציאות ומעשירה אותה, ולא שהוא מיותר חלילה או מעיק.
היחס של ההורה לילד נובע ונגזר במידה רבה מהיחס שלו כלפי החיים בכלל. הורה שקשוב לעצמו, יהיה על פי רוב קשוב גם לילדיו. הורה מרוצה ושמח ממה שעובר עליו, יהיה מרוצה מילדיו וישמח בהם ובמעשיהם, ובכך ישדר להם גם את חוויית השלמות והשמחה. אך אין זה יכול לשמש כ'תירוץ' עבור ההורה, הילד לא אשם שהוא לא מרוצה מעצמו…
לפעמים ההורה משדר לילד חוסר שביעות רצון מתוך מחשבה ששדר כזה יעזור לקדם את הילד. לדוגמה: הילד מביא הביתה מבחן שבו קיבל ציון שאינו גבוה במיוחד, וההורה מגיב בחוסר שביעות רצון: "למה לא למדת יותר? יכולת לקבל ציון גבוה יותר?!". ייתכן שכוונתו לטובה, אך הילד עשוי להבין ממנה: "לא מרוצים ממני".
אם מדובר בתגובה חד־פעמית, מילא, אך אם מדובר בדפוס התנהגות קבוע, כלומר: ההורים מבטאים כלפי הילד כל הזמן את חוסר שביעות רצונם ממנו, התנהלותם מונעת מן הילד לבנות בתוכו את חוויית השמחה ושביעות הרצון שחשובות כל כך לגיבוש האישיות. הגישה הבסיסית שמתיישבת בתודעתו רואה בחיים מרוץ אין־סופי שאין בו שמחה, ואין שום סיכוי שיגיע אי פעם לקיצו.
ומרובה מידה טובה: בהשתדלות ויחס מתאים, בכוחם של ההורים לבנות אצל הילד תודעה נכונה לחיים וגישה נכונה לעצמו.
כאמור קודם, אף שהדברים נכונים לגבי ההורים בכלל, הם מודגשים במיוחד בתפקידה של האימא בבית, וכלשונו של הרבי באחד ממכתביו (תרגום מלקו"ש חי"ב עמוד 233):
"..הביטוי המוכר – ליצור גשר בין הדור הצעיר לקודם, הרי ברור שהאשה תוספת בכך מקום חשוב ביותר. בפרט, שבענין של קירוב הלבבות, שזהו הרי בתחום הרגש, הוענקה לאשה מידה רבה מאוד של רגישות והבנה, ואין צורך לומר שבחינוך ועיצוב אופי של ילדים משנות חייהם הראשונות והלאה, יש לאשה ולאם, עקרת הבית השפעה גדולה ועיקרית ביותר…".
