מעשה בחסיד שהרבי רצה לשלוח אותו לשליחות והוא כתב לרבי: "היות שאני חולה וחלש ואין לי כוח ללכת לשליחות, אני מבקש שהרבי ישחרר אותי מהשליחות". ענה לו הרבי: "חשבתי שתכתוב להפך – היות שאת השליחות אני צריך למלא, והיות שאני חלש וחולה, אני מבקש ברכה מהרבי, שיהיה לי כוח למלא את השליחות…" (הובא ב"מעשה ברבי").
בסיפור זה טמון מסר חשוב מאוד: פעמים שמונח אצלנו בראש שהעיקר הוא הכוח והיכולת שיש לנו כפי שאנו חשים ומרגישים בצד הגלוי. אם יש לנו כוח – אנחנו יכולים לפעול באמצעותו; ואם אנו חלשים, נפשית או פיזית – אין לנו יכולת לפעול ולבצע את מה שמטילים עלינו, ואנו מבקשים "להשתחרר" ממנו, להיות פטורים מהמשימה ומהמחויבות.
הרבי מלמד אותנו שהדברים עובדים בדרך ההפוכה: העיקר הוא השליחות. ואם בשבילה נדרשת תוספת כוח, יש לבקש את התוספת הזאת וגם לקבלהּ. הכוחות שנמצאים בנו, אינם שלנו באמת. הם ניתנים לנו מלמעלה כדי שנבצע בעזרתם את שליחותנו מתוך שמחה וטוב לבב. כשנתעצם בהכרה זו, וזה יהיה רצוננו האמיתי, ממילא יושפע עלינו כל שחסר לנו, בין שהוא חסר באמת ובין שרק נדמה לנו שהוא חסר, והכול יושלם ולא יחסר עוד מאומה.
אם אנו מונחים בקיום השליחות שלנו להביא את הגאולה ומתוך כך להביא את העולם לשלמותו, ממילא אנו יודעים לבקש את הנחוץ למילוי השליחות הזאת מתוך מנוחת הנפש – כוח וחיות ושמחה ואושר, בטוב הנראה והנגלה דווקא.
הבעיה מתחילה במקרים שבהם אנו חושבים שיש סיבות מסוימות שמונעות את נתינת הכוחות האלה. לתחושתנו אנו "חסרים" ו"עניים" ואין בנו די כוחות למלא את שליחותנו ואפילו לחשוב עליה. אנו חשים כעניים בפתח שכל עיתותינו, דעתנו וכוחנו נתונים לליקוט פירורים שנמצא, ולכל מחשבה או פעולה מסוג אחר – לא נותרים זמן או מקום.
וכפתגם הידוע של האדמו"ר הזקן: "אמרת מה אתה צריך, אבל לשם מה צריכים אותך?"
כאשר מסיבה מסוימת האדם ממוקד בעצמו (וכל דעתו נתונה בדרכים שיאפשרו לו לקבל ולקחת לעצמו) הוא מרגיש כל הזמן שאין לו, שהוא חסר, והדבר היחיד שמעסיק אותו הוא מילוי החיסרון האישי שלו.
גם כשה' מרעיף עליו שפע וכוחות – הוא בולע אותם מייד כדי למלא את ה"בור" שבתוכו, ואיננו מסוגל לתת מהם. הוא איננו מבין שתכלית נתינתם – לשמש אותו למילוי השליחות. למעשה הם כעין הלוואה, ומילוי השליחות והשימוש בכוחות למען האחרים – הם פירעון ההלוואה. כיוון שהוא לוקח הכול לעצמו ואיננו מחזיר, הוא הופך להיות כ"לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" (תהלים לז, כא).
החשיבה שנקודת המוצא שלה היא אותה תחושה של חסר תמידי ודאגה להשלמתו, מנוגדת למהות הברכה, שכן בשביל שתהא השראת הברכה מלמעלה, דרושה תודעה של שלמות ולא של חיסרון, כמאמר המובא בחסידות: "קודשא בריך הוא לא שריא אלא באתר שלים"
ה'ראש' המתוקן יודע שהדאגה לשליחות היא שצריכה לעמוד במרכז, להיות עיקר המחשבה. כאשר היא תהיה העיקר, אזי כל היתר – עניינים גשמיים ורוחניים כאחד – יסתדר מאליו. ויתרה מזו – העיסוק בשליחות ובנתינה, הוא עצמו יוסיף לנו חיים וכוח.
מסופר על הגה"ח ר' שניאור זלמן גרליק ע"ה (הרב של כפר חב"ד) שבהיותו ביחידות בשנת תשכ"א ביקש מהרבי לפרוש מניהול הגמ"ח הגדול שניהל עד אז. לדבריו המשימה גוזלת ממנו זמן רב, וכיוון שהוא כבר זקן וחלוש, מוטב להעביר את התפקיד לאחרים – צעירים ונמרצים ממנו.
ענה לו הרבי שהגמ"ח אינו "גוזל זמן" ואדרבה מוסיף לו זמן. הרב גרליק היה אז כבן שמונים. הוא קיבל את דברי הרבי, וזכה לחיות עוד כט"ו שנה מאז אותו המפגש, עד גיל תשעים וחמש. העיסוק בשליחות הוסיף לו שנות חיים מלאות חיות ועשייה.
עניין זה נכון גם בהתנהלות נכונה בין אדם לחברו: עלינו לשים לב להיות כל הזמן בתנועה של "לתת" ולא רק "לקחת", ועוד והוא העיקר, ביחס שלנו למה שהקב"ה נותן לנו.
עלינו להבין שהקב"ה נותן לנו כל הזמן שפע רב בגשמיות וברוחניות. השפע הזה ניתן לנו כדי שנשתמש בו בנתינה שלנו לאחרים, ובזכות הנתינה יגיעו אלינו כל הברכות.
י"א בניסן הוא זמן מתאים ללמוד מהנהגת הרבי בעניין הנתינה. אצל הרבי ראינו שהנתינה וההשפעה היו ללא גבול. עלינו ללמוד מזה גם לעצמנו: להקפיד להיות מרוכזים במילוי השליחות שלנו, וממילא יושפעו עלינו כל השפע והברכות בטוב הנראה והנגלה.
באופן כזה נוכל באמת לצאת ממצרַיִם, להשתחרר מכל המְצָרים הפנימיים ולעשות את שליחותנו מתוך שמחה וטוב לבב.
