אחד היסודות החשובים בחיים ובמיוחד בקשר הנישואין הוא עקרון ההתחדשות.
התחדשות מביאה לתענוג ושמחה, ובהיעדרהּ מתרחשת דעיכה ונוצר חסר בחיות ובהתלהבות.
חשוב לשים לב ולדייק בעניין ה'התחדשות', ולהבחין בין המשמעות שרגילים לייחס לה ב'הנחות העולם' ובין משמעותה על פי התורה והחסידות.
בעולם החיצוני (עולם מלשון העלם) מקובל שכדי ליצור 'התחדשות' צריך לדאוג שלא לשקוע בשגרה. השגרה וההרגל הם כביכול 'אויבי' ההתחדשות. הם סוגרים על האדם ו'מקבעים' אותו בתוך מסגרת חונקת. מסיבה זו אנשים מחפשים כל הזמן הזדמנויות לחוויות חדשות: הם יוצאים לטיולים למקומות חדשים, מתנסים באתגרים ובהרפתקאות – ובלבד שלא יישארו זמן ממושך מדי בתוך שגרה המצטיירת כאיכותית פחות ומרגשת פחות מכל החידושים קצרי הטווח.
ההתחדשות על פי התורה עניינה אחר לגמרי: היא איננה יציאה מהשגרה וההרגל אלא להפך – העמקה בהם וחשיפת רובד עמוק יותר משגילינו בהם עד כה.
כדי להבין זאת יותר לעומק, יש לעיין בציווי מעניין המובא בפרשתנו (כי תצא) בקשר לתחילת הנישואין. זמן של חידוש והתחדשות: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה . . נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".
בספר החינוך בביאור מצווה זו, כתב: "שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנשואין.. כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב . . כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו.."
כלומר, מטרת ההקפדה על השהות המשותפת בשנה הראשונה היא ליצור בין בני הזוג מצב של "הרגל", שמטבעו יגביר את אהבתם וימנע מכל דבר זר להיכנס ביניהם ולהפריע. דווקא ההרגל הוא הביטולי לההתחדשות האמיתית של הנישואין.
הסברת הדברים:
דבר שבמהותו הוא מוגבל, מאבד את ערכו ועוצמתו במשך הזמן, על פי הכלל ש"כל הווה – נפסד", ולכן צריך 'לחדש' אותו בדבר אחר, חדש ורענן.
דוגמה לדבר: אדם התחיל לעבור בעבודה מסוימת. בתחילה כל משימה מלהיבה אותו, אך לאחר זמן מסוים הכול כבר מוכר ומתחיל לשעמם. התלהבותו פוחתת והוא רוצה לעבור לעבודה אחרת. אך משיחלוף הזמן הרי גם בעבודה החדשה ישמיע העובד את הזמירות המוכרות: "משעמם, בכל יום קורה בדיוק אותו הדבר, אולי הגיע הזמן לחפש עבודה אחרת?!".
תופעה זו אינה מצטמצמת לתחום התעסוקה בלבד. יש אנשים שלא מצליחים להתמיד בשום דבר. הסיבה הפנימית למעברים התמידיים היא שהקשר שלהם לדבר הוא מלכתחילה קשר רדוד, חיצוני ושטחי, ולכן סופו להסתיים.
בשפה של החסידות הנהגה זו נחשבת להנהגה של עולם התוהו. עולם התוהו מתחיל בעוצמות גבוהות ובהתלהבות מורגשת ("אורות מרובים"), אך כיוון שהוא חיצוני – סופה של אותה ההתלהבות הזאת להסתיים. דעיכת ההתלהבות מביאה את האדם למשבר ("שבירת הכלים"): כעת הוא נשאר ללא כלום, מאוכזב ומיואש, והתחושה היחידה שממלאת אותו, היא תחושה של ריקנות.
ניתן להשוות זאת לקש שבוער בעוצמה רבה בדקות הראשונות, אך מהר מאוד האש דועכת והקש כָּלֶה.
אותם אנשים חשים בתוכם חיסרון, והם מנסים להשלים אותו מתוך מקום חיצוני בלבד. כיוון שהדבר שממלא את החיסרון מוגבל במהותו, אחרי זמן קצר הוא דועך ומתיישן, ואזי מתעורר באדם צורך לחפש דבר חדש.
החיפוש אחר חוויות חיצוניות וההחלפה התמידית מלמדים שהמהות שאותו אדם עסוק בחיפושים אחריה היא – הוא עצמו. כיוון שטרם מצא את עצמו, החיפושים נמשכים ונמשכים.
ברור שתפיסה כזו של קשר הנישואין תביא בהכרח להרס שלהם. התודעה הקליפתית היא, שגם בנישואין חייבים להיות כל הזמן התחדשות וגיוון, וברגע שאין התחדשות ואין גיוון – קשר הנישואין התרוקן מתוכנו, ואין בו עוד טעם.
על פי התורה מהות הנישואין אחרת: קשר הנישואין הוא קשר שמטרתו להביא לבניית עולם התיקון, כפי שכתב אביו של הרבי לבנו הרבי ורעייתו הרבנית במכתב, בו הסביר את התפקיד של השנה הראשונה של הנישואין הוא בניית עולם התיקון. רק אחרי שמשימה זו הושלמה – מגיע הזמן לצאת 'לרדוף' בעולם, לברר את הניצוצות שבחוץ.
גם בתוך עולם התיקון יש התחדשות. אך התחדשות זו איננה החלפת הקיים בחדש, כפי שמקובל בתפיסה השטחית, אלא ענינה העמקה של הקשר, חשיפת רובד חדש ועמוק שלו.
התחדשות זו היא תמידית ואינה דועכת, ואדרבה, היא מתפתחת ומתעצמת כל העת. העבודה של הנישואין מטרתה להעמיק את ההזדהות הפנימית של כל אחד מבני הזוג עם זולתו. על בני הזוג למצוא בתוך קשר הנישואין את עצמם, את מהותם הפנימית.
קשר שנוצר מתוך הזדהות עצמית הוא קשר איתן שלעולם לא ידעך ולא יסתיים. בביטוי של עצמנו האמיתי, אין התיישנות.
כך גם צריך להיות בעבודת ה'. יהודי קורא פרשת שבוע בכל שנה מחדש, אך בכל פעם הוא מוצא בה עומק חדש ולומד ממנה הוראה לחייו – "תורת חיים". הוא לומד 'תניא יומי' שנים רבות, ובכל פעם הוא מגיע בלימודו להבנות חדשות ומוצא בדברים טעם פנימי שלא מצא עד כה, וחווה עומק והתחדשות אמיתית – "יהיו בעיניך כחדשים".
הרגשת ההתחדשות בלימוד התורה ועבודת ה' דורשת השקעה ועבודה. זה יסוד חשוב בעבודת ה' על פי החסידות – לא די בלימוד עצמו. הלימוד חייב להיות מלווה בהתבוננות והעמקה, ובדרך זו הוא יעורר את הלב לאהבת ה' ויראתו. אסור להישאר ב'בינוניות'. יש להעמיק ולהתחדש תמיד בקשר עם הקב"ה.
כך גם בקשר הנישואין: ההתחדשות של הנישואין אינה סותרת את היציבות שלהם, ואדרבה – היא מעמיקה אותה. העמקה זו, כמו כל דבר שמגיע מצד הקדושה, דורשת השקעה ועבודה. זה היעד שצריך להציב לנגד עינינו, והחידוש והעצמת הקשר הם הדרך להגיע אליו.
