השריית כלי הסעודה בשבת

ראה בשו"ת אור לציון חלק ב – הערות פרק לד – דיני הדחת הכלים בשבת א: כשם שאין לשטוף כלים שאין לו בהם צורך היום, משום מכין משבת לחול, וכמבואר בשו"ע סימן שכ"ג סעיף ו', ה"ה שמאותו טעם אין להשרות אותם במים. ויש מי שרצה לומר שאם משרה אותם כדי שלא ידבק להם הליכלוך שבהם מותר, דהוי לצורך היום, ורק אם כבר נדבק בהם הליכלוך הוי מכין משבת לחול, מ"מ אין נראה כן, שאף בשרייה ששורה לפני שנדבק הליכלוך על כל פנים מכין הוא משבת לחול, ואין לעשות כן בשבת. ולכן יש להזהר אף שלא ליטול ידיו על גבי כלים אלו, אם הוא מתכוין לשוטפם או לשרותם.

ובשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן לו אות יב: במש"כ בשש"כ פכ"ח הערה קס"ז, בער"פ שחל להיות בשבת דמש"כ הרמ"א דטוב להדיח את כלי החמץ ע"י גוי מיירי שאינו חשש גמור, ואמרתי את זה מסברא, שאם באמת יש חשש חמץ אין לך צורך גדול מזה, כי שום בר ישראל אינו רוצה שישאר חמץ בביתו אף אם מותר ע"י ביטול או כפיית כלי, ולכן היה פשוט אצלי דלא מיירי כלל בחושש שלאחר הביעור עדיין יהיה חמץ גמור, ולכן עדיף טפי ע"י נכרי, אבל כעת הנני רואה שכ"ת צודק, דמלשון המהרי"ל שהובא בחק יעקב בסי' תכ"ט סקכ"ב משמע דמיירי אפילו בחמץ גמור, ואפשר דלכתחילה אין זה חשיב כצורך היום כיון דבשבת ויו"ט סגי בכפיית כלי, [אך עדיין צ"ע הרי הרגילות לנקות את הכלים מאיסור חמץ הוא לא רק בשביל החג אלא שלכתחילה לא רוצים שיהא חמץ משש שעות ולמעלה, כי לכסות בכלי הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה ונמצא שהנקוי הוא גם לשבת עצמה].

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן לז: אם אפשר להתיר הדחת כלי אכילה בשבת בבית חולים הגם שלא יצטרכו אותם אח"כ לשימוש באותו יום. ב' אדם ההולך בש"ק לכותל המערבי אם יש דרך שיוכל לקחת אתו כרטיסי נסיעה כדי שבחזרתו במוצש"ק יוכל לנסוע. ג' אם יש לברך בזה"ז ברכת שחלק מחכמתו בשם ומלכות על גדולי הדור.

נשאלתי ממשגיח ביה"ח בכאן אם אפשר להתיר הדחת כלי – האכילה בביה"ח לאחר גמר הארוחות בשבת ביום, הגם שבהחלט לא ישתמשו עוד בהם באותו יום. דהנהלת ביה"ח, וכן מטעם משרד הבריאות דורשים זאת, לא כדי שיהיו מוכנים לשימושם בחול, אלא מפני טעמים הגייניים וסיניטריים שאין להשאיר בבי"ח כ"כ מספר שעות כלים שאינם רחוצים.

תשובה. דין זה שאין להדיח בשבת כלים שאינם צריכים עוד לאכול בהם הוא מגמ' שבת ד' קי"ח ע"א דאיתא: ת"ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה, מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח וכו'. ומפרש"י: שוב אינו מדיחן דאין הדחה זו אלא לחול. ונלמד מדברי רש"י שמפרש שטעם האיסור בזה הוא משום הכנה שמדיחן בשבת לצורך החול. וכך נפסק להלכה בסתמא באו"ח סימן שכ"ג סעיף ו' דלאחר סעודה שלישית אין מדיחין כלים. והמג"א בסק"ט מוסיף דאם יודע שלא יצטרכו עוד אסור להדיח אפילו לפני כן. והמשנ"ב בס"ק כ"ח מנמק שהאיסור הוא משום טורח.

(א) והנה מדברי רש"י ז"ל שמדגיש לכתוב טעם האיסור בזה מפני דאין הדחה זו אלא לחול, ניתן לדייק שהא כל שההדחה לא באה לשם החול הגם שאינה גם לצורך השימוש בהם לשבת מ"מ מותר בהיות דמ"מ אין כאן טורח והכנה לצורך חול, ונלמד לפי"ז היתר לכגון נידוננו בהיות ומטרת הדחתן איננה לצורך החול כי אם כדי שגם באותו יום הוא יום השבת יהיו נקיים מטעמים שבהגיינה.

(ב) ומצינו שנחלקו בטעמו של דבר הרמב"ם והראב"ד בפרק כ"ג מה' שבת ה"ז, הרמב"ם מפרש שטעם האיסור בזה הוא מפני שהוא כמתקן, והראב"ד משיג עליו וכותב שאין האיסור אלא מפני שהוא טורח לחול. וא"כ י"ל שהדבר תלוי בחילוקי הטעם בזה, דלהרמב"ם שמפרש הטעם מפני שהוא כמתקן צריך להיות אסור אפילו כשאינו לחול כל עוד שלא בא זה לצורך חיוב לשם – אכילה, וכמו שהרמב"ם שם מדייק וכותב בלשון אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, והיינו כנ"ז, דבהיות שטעם האיסור הוא מפני שהוא כמתקן לכן לא הותר אלא כשהוא צריך לזה באופן חיובי, דהיינו עוד לאכול בהן, דעל צורך היום לא גזרו (עיין מרכה"מ), כשם שמצינו בכזאת גם בתיקוני מאכלים, עיין רמב"ם פכ"ב משבת. אבל להראב"ד שהטעם הוא מפני שהוא טורח לחול [שהוא גם טעמו של רש"י וכנ"ז] יש לומר שהא כל שאינו טורח בזה לצורך החול, הגם שאינו צריך לזה באופן חיובי לשם שימוש בהן עוד באותו יום, מכל מקום מותר אזי להדיחן, וכגון באופן של נשוא דיוננו, וכנ"ל.

(ג) ויעוין עוד במגיד משנה שם שלהשגת הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל הוא משיב ומבאר, שאף הרמב"ם ז"ל כך הוא סבור שתיקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא צורך חול ע"ש. וא"כ לפי"ז יש לומר שאפילו לדעת הרמב"ם ג"כ תיקון זה אינו אסור כל שאינו בא לצורך חול אף על פי שגם לא בא לצורך חיובי עבור השימוש בו באותו יום, וביותר יש לומר כן על פי מה שמצינו בשו"ת הרדב"ז סימן אלף תק"ג שכותב לבאר ביתר על כן בדעת הרמב"ם שגם הוא ז"ל רו"ל במגביל לסברת הראב"ד ז"ל שכל הטעם בזה הוא מפני שהוא לצורך החול, ושזהו שדקדק בלשונו שבדינין של מעלה ושל מטה כתב מתקן כלי ובזה הדין כתב שהוא כמתקן ותו לא ופירושו מפני שהוא מתקן וטורח לצורך החול עיין שם, וא"כ לפי"ז הא כל שאינו מתקן וטורח לצורך החול מותר הגם שהוא לא לצורך חיובי כדי להשתמש בהם בהיות ומכל מקום הוא עושה זאת לצורך אותיום כגון נידוננו שעושה זאת מטעמים הגיניים ושמשום כך רצונו שגם ביום זה הוא יום השבת יהיו מודחים ונקיים.

(ד) ובצפייתי ציפיתי ומצאתי בספר שו"ת מהרש"ג (גרינפעלד) ח"א חאו"ח סימן ס"א דמדי דברו מגדר איסור הכנה בש"ק על ימי החול כותב בהמשך דבריו במאמר המוסגר בשני חצאי רבעים בזה"ל: והרי אם רוצה להציע המטות או להדיח כלים בשבת בשביל שהבית נאה יותר אם המטות מוצעות בה והכלים מודחים בה כי הם קישוט להבית אזי באמת מותר להדיח ולהציע גם בשבת עכ"ל. הרי דפשיטא ליה להגאון המהרש"ג ז"ל דכשכוונתו בהדחת הכלים משום קישוט הבית מותר הגם שאין לו כבר צורך שימוש בהם לאכילה. וא"כ סייעתא גם מזה לדברינו האמורים. והכלל בזה הוא דכל שהכוונה לשם אותיום בעצמו ולא לצורך החול מותר.