סיפר השליח הרב יעקב שמולביץ ע"ה: "כמה שנים לאחר בואי לשליחות בבית שאן, בו' בחשוון תנש"א, המצב הפיננסי בבית חב"ד היה קשה מאוד וכתבתי לרבי מכתב על מצבי וחתמתי אותו בביטוי 'מאין יבוא עזרי' (מתהלים פרק קכא). תשובת הרבי הייתה: 'נענה בתהלים על אתר'. כוונת הרבי הייתה כמובן להמשך הפסוק 'עזרי מעם ה". ואכן, לא חלפו ימים רבים, ובסייעתא דשמיא המצב השתפר פלאים והאפשרויות הכספיות היו רחבות הרבה יותר".
כשמתבוננים במזמור זה, מבחינים בדבר מעניין:
דוד המלך בוחר לבטא את רחשי ליבו בסגנון של שאלה: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?" (תהלים קכא, א) שמייד אחריה באה תשובה: "עֶזְרִי מֵעִם הוי' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (שם, ב).
מבחירתו אנו למדים שלא רק התשובה "עֶזְרִי מֵעִם הוי'" חשובה, אלא גם השאלה שקדמה לה: "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?".
בחסידות מוסברת בהרחבה החשיבות של ההתנתקות מה'יש', מהישות שלנו, ושל הידיעה שכל מציאות ה'יש' בעולם שורשה ב'אין' – במקום הנעלם, הנסתר, הלא מובן.
הביטול של ה'יש', וההתקרבות אל ה'אין' – הן מהות החסידות, בבחינת "תכלית הידיעה – שלא נדע". כך מתקרבים אל המקום שמעבר לתפיסה השכלית והאנושית, אל האלוקות שמעבר לטבע, למעלה מטעם ודעת.
התחושה של היהודי שבאה לידי ביטוי בשאלה "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי", היא תחושה נעלית וחשובה מאוד. זו ההכרה והידיעה העמוקה והפנימית שכל מה שיש לנו איננו נובע מכוחנו: הוא בא אלינו "מאין", מלמעלה.
עניין זה בא לידי ביטוי פעמים רבות בתורתו של הרבי. הרבי מדגיש שוב ושוב בשיחותיו את הצורך להיות בביטחון שלם בה' ולדעת שהכול מגיע מלמעלה. אומנם מוטל עלינו לעשות את ההשתדלות בדרכי הטבע, אבל אסור לנו לסמוך על זה. הביטחון האמיתי בה' הוא הידיעה שגם הכלים הטבעיים וההשתדלות שלנו, אינם באמת שלנו, אלא בבחינת "וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהלים נה, כג) – גם ה'כלים' הם ממנו.
וכפי שהרבי הריי"ץ כותב באחת מאיגרותיו (והדבר מובא בשיחות של הרבי בעניין הביטחון בה'), הביטחון האמיתי בה' בא לידי ביטוי כאשר אין לאדם במה להיאחז כלל והוא שָׂם מבטחו בה' בלבד. כל עוד הוא נאחז במשהו, אפילו הוא דומה לטובע בים הגדול הנאחז בקש – אין זה ביטחון אמיתי.
זהו עומק השאלה "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?" – שאלה זו יש לה חשיבות כשלעצמה (לא רק לצורך התשובה שתבוא בעקבותיה): כאשר האדם לא רואה שום סיכוי באופק ואין לו מושג "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" – מצב זה, דווקא הוא שמאפשר להגיע לביטחון האמיתי בעצמות ה' שלמעלה מכל גילוי או אור של סדר ההשתלשלות.
כל אחד מאיתנו בוודאי עסוק בעבודה ובשליחות נעלית, כל אחד בתחומו. פעמים רבות האדם מרגיש שהוא זקוק לכוחות נפש רבים כדי שלא להישחק באתגרי השליחות והחיים.
לכאורה זהו חיסרון, אך בעומק הדברים בתחושת חוסר האונים יש דבר נפלא: זהו "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" שהוא בדיוק הפך התחושה המטעה שמקורה בקליפה – "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).
בכל שליחות של יהודי ובכל תהליך ועניין חיובי שהאדם צריך לעבור, אם הוא חושב שהוא פועל ומצליח מכוחו שלו – הוא מחטיא את עומק השליחות ועלול אף להיכשל. לעומת זאת, אם הוא מרגיש 'חוסר אונים' ושהעניין נעלה ממנו – עד כדי "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי", דווקא תחושה זו היא שמביאה להגעת התשובה, וממילא גם הברכה ש"נענה בתהלים על אתר" (כסיפור שהובא לעיל).
זהו גם הפירוש של "עֶזְרִי מֵעִם הוי' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ": ב'הוי" הכוונה לעצמות ה' שלמעלה מכל גילוי והארה. כאשר האדם מרגיש חסר אונים, ומבין שאין שום טעם לסמוך על כוחותיו שלו ועל השגותיו ודרגותיו, אז הוא מבין שמקור הכול בעצמות ה' בלבד.
ההכרה ב"מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" מאפשרת את ההתבטלות לעצמות ה' ממש, שבכוחה – כמובא בחסידות – החושך עצמו נהפך לאור, ובגוף הגשמי מתגלה שורשו שגם הוא אלוקות: הוא איננו רק אור שדוחה את החושך ומתגבר עליו: העצמות מגלה שהכול הוא אלוקות: גם הטבע וגם הכלים הטבעיים.
זו גם המשמעות של הפסוק הבא בהמשך המזמור: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא, ד). בחסידות מובא (בשם הזוהר), שהעין שנשארת פקוחה היא דרגת 'עתיק' העליונה, פנימיות הכתר, היא הגילוי של עצמות ה', שתמיד משגיח ושומר, ולגביו אין שום הסתר, וממילא הביטחון בה' מוחלט.
זהו גם עניינו של חודש ניסן – שהכול מגיע מלמעלה, וגם עבודת התשובה של היהודי והעשייה שלו לכאורה אינן נעשות בכוחו שלו.
לזכור מניין הכוחות
כך גם בעניין ההתקשרות לרבי: כל עוד האדם בוטח בכוחותיו שלו וחושב שהוא הפועל והעושה, אין מדובר בהתקשרות אמיתית. היכולת של האדם להתחבר ולהתקשר באמת למשלח, יכולה להיווצר רק כאשר הוא לא סומך על הכוחות והמעלות שלו, על הכישרונות או המדרגה הרוחנית שלו.
חסיד יודע שכל מה שיש לו אינו מכוחו אלא מכוח נשמתו של הרבי, הנשיא ו"משה רבנו", שבי"א בניסן נשמתו הפציעה לעולם, והיא הנותנת את הכוחות לכל אנשי הדור לפעול את השליחות ולהביא את הגאולה, מתוך ביטחון מוחלט בדבריו של הרבי.
זהו גם הרמז בתחילת המזמור "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים…": בחסידות מובא ש"הרים" הם הכינוי למידות. "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים" – האדם מתבונן במידות וברגשות שלו, גם הרגשות האלוקיים שהגיע אליהם בעבודה עצמית ובהתלהבות של קדושה, ומבין שכל זה הוא בחינה של 'אין'. בכוחותיו שלו עצמו, גם בכוחות הנעלים ביותר, הוא לא יכול להיגאל.
