שלום כבוד הרב,
יצה"ר מונע ממני מלהישאר בשמחה ובשלווה עם הנעשה עמי בגשמיות, בהווה ובעתיד, חרף הידיעה כי הכל בהשגחה פרטית מדוקדקת ולטובה, מהמחשבה הבאה:
אינני יכול להשתחרר מהמחשבה שאם הייתי משקיע יותר ביראת שמיים, מצבי הגשמי היה אחרת, ומכאן אין כביכול מקום לנחמה שהכל לטובה ולא בידיי, שכן, אולי במו ידיי אני גוזר את מצבי הגשמי ולכן אינו לטובה?
עד כמה יראת שמיים (על כל סעיפיה) משליכה על הנגזר על האדם בגשמיות? האם מדובר בחקירה פילוסופית מיותרת הגורמת יותר נזק מתועלת או שמא יש דברים בגו? אשמח לביאור וליישוב הדעת בנידון. תודה רבה