עיקרון חשוב בחסידות שהבעל שם טוב מדגיש הוא ההשגחה הפרטית. ההתבוננות בה וההשתחררות מהמחשבה ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז) עשויות לחזק בתוכנו את ההכרה שכל מה שקורה בעולם תלוי בקב"ה וברצונו.
וכך כותב הרבי בספר היום יום לתאריך כ"ח במחשוון:
ענין ההשגחה פרטית הוא דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית והיא היא חיות הנברא וקיומו אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה.. דבצרוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות … נשלמה כונה העליונה בסוד הבריאה כולה.
ויתבונן האדם: ומה אם תנועת עשב באה בהשגחה פרטית ונוגעת להשלמת כונת הבריאה מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על כמה וכמה.
נתבונן בדברים אלו:
ראשית הרבי מציין את הידוע בחסידות מתורת הבעל שם טוב הידועה: החיות של כל הנבראים מגיעה מהקב"ה. ולא החיות הכללית בלבד אלא גם החיות הפרטית של כל נברא עד הפרטים הקטנים ביותר; וכל תנועה של כל נברא מתרחשת משום שהקב"ה נותן לאותו איבר את החיות המאפשרת את התנועה ברגע שבו נכון שתקרה וממילא אין ספק שהיא מדויקת בתכלית בהשגחה פרטית.
הרבי מוסיף כאן נקודה חשובה: כל תנועה קטנה של נברא נוגעת לכללות כוונת הבריאה.
המחשבה האין־סופית של הבורא שבאמצעותה ברא את כל הנבראים כוללת בתוכה מחשבה על כל תנועה שלהם ואפילו קטנה ביותר.
התוכנית הכללית של הקב"ה כוללת בריאת עולם שישמש לו "דירה בתחתונים" והבאתו לגאולה שלמה באמצעות קיום התורה והמצוות בו. הגשמת התוכנית תלויה בכל מרכיבי ההיסטוריה האנושית לפרטי פרטים וכל תנועה קטנה היא חלק מהכוונה האלוקית העליונה.
הרבי מציין שלא די בידיעה של האדם שזו התוכנית ולפיה העולם מתנהל: אל הידיעה עצמה יש לצרף התבוננות: "ויתבונן האדם". התבוננות בתוכן האמיתי של החיים – הכרחית לקיום היחיד והכלל. אם מפסיקים לחשוב ולהתבונן המחשבות חולפות מעצמן ולאדם אין עליהן שום בקרה לא עליהן ולא על הזמן שחולף והולך לאיבוד.
צריך לדעת שכל רגע יקר וכל פרט שקורה בו חשוב לא רק ליחיד שהדבר קשור אליו במישרין אלא לכלל. הכרה כזאת מאפשרת לחיות חיים עמוקים של קשר לקב"ה והם יובילו אותו להצלחה בגשמיות וגם ברוחנית.
במה צריך להתבונן? יש להתעמק באופן שבו כל תנועה שלנו נוגעת לכוונה העליונה בכללות הבריאה. את זאת נוכל ללמוד באמצעות קל וחומר מתנועת העשב.
בהקשר זה נזכיר סיפור שסיפר הרבי (בשיחת ט"ו בשבט תשל"ג): פעם אחת טייל הרבי הריי"ץ (שהיה אז צעיר לימים) עם אביו הרבי הרש"ב. בטיולם שוחחו האב ובנו בעניין ההשגחה הפרטית. בעודו מהלך מקשיב לאביו ומהרהר בדבריו הושיט הרבי הריי"ץ ידו לעץ שלידו עבר וקטף ממנו עלה אחד מולל אותו באצבעותיו ופיזר את פירוריו לרוח.
הרבי הרש"ב ראה את מעשה בנו פנה אליו ואמר לו: כיצד אפשר להיות שווה נפש כל כך כלפי בריאתו של הקב"ה? את העלה ברא הקב"ה לשם כוונה מסוימת ויש בו גוף וחיות אלוקית…
בסיפור דייק הרבי וציין שהרבי הריי"ץ לא פורר את העלה בהיסח הדעת בעלמא. הפעולה לא נעשתה לשווא. הייתה לה מטרה: היא נועדה לעזור לו להתרכז בדברי אביו ולהגיע להבנה עמוקה שלהם; ולמרות זאת – אביו הגיב כפי שהגיב. סיפור זה מלמדנו עד כמה גדולה החשיבות של כל תנועה של כל נברא כולל תנועה קטנטנה של עשב.
ואם תנועתו הקלה של העשב חשובה קל וחומר שכל תנועה שעושה יהודי נוגעת לכוונה הכללית של הגאולה; ולחייו האישיים יש ערך וחשיבות לכוונה של הבריאה כולה ולתכליתה.
גם הדברים הקטנים – חשובים
כשלומדים שההשגחה הפרטית נוגעת לכל פרט יש השואלים: האם לא 'קטן על הקב"ה' להתעסק בדברים קטנים ושוליים?
אך ידוע הפירוש של החסידות על הפסוק "רם על כל גויים ה'" – שגויים יכולים לחשוב שה' הוא רם ונישא ולכן לא מצוי בעולם הזה ובדברים שפלים. אנחנו יודעים שגם הדברים שנראים לנו גדולים – בעיניו אינם 'נחשבים' וכדברי הפסוק: "המשפילי לראות בשמים ובארץ" – לגבי הבורא גם עניינים נעלים (שמיים) הם השפלה וירידה כמו עניינים גשמיים (ארץ).
אדרבה תכליתה העיקרית של הבריאה היא העולם הזה השפל והנמוך כדברי המדרש "נתאווה לו יתברך להיות לו דירה בתחתונים". ממילא כל מה שמתרחש פה חשוב לבורא עד מאוד.
ואם הקב"ה משקיע אנרגיות בבריאת כל פרט מובן שאין הוא עושה זאת 'סתם' אלא שיש לאותו פרט ייעוד ומטרה. אומנם במוח האנושי הקטן שלנו אנחנו יכולים לתהות על חשיבותם של הדברים אבל האמת היא שעצם קיומם של הדברים מראה שיש להם מטרה ותכלית.
