נושא: כללי

השבת אבידה

אדם שמצא מציאה (במקום שישנו רוב יהודים) – שיש בה סימן, ופרסם זמן רב, ולא באן לקחתו. וקשה עליו לאחסנו בביתו. מה דינו.

המנהג בפועל שאם עבר זמן רב, והם חפצים שמצוי לקנותם, שיכול להשתמש בהן, בתנאי שאם ימצא בעליהן, יקנה להם אחרים כמותן.

מקורות

כתב בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה (סימן רסז סעיף טו): הכריז ולא באו הבעלים, תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו.


ובש"ך (שם סעיף טו) כתב: עד שיבא אליהו. וכן כ' הרמב"ם ואף ע"ג דלעיל סי' ר"ס ס"ט ס"ל להרמב"ם ומחבר דזכה בו היינו בדבר שאין בו סי' אבל הכא מיירי בדבר שיש בו סי' דאיכא למיחש כל שעה שמא יבא בעליו לכך יהא מונח עד שיבא אליהו ודו"ק.


ובשו"ת אגרות משה חושן משפט (חלק ב סימן מה. ד). מה יעשה במציאה שאמרינן שיהא מונח עד שיבא אליהו.


וכשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו ואחר זמן שמחוייב לטפל בו יכול לרשום בפנקסו מה שמצא וה"ה בדבר שיש בו סימן ירשום כל סימנים וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג' אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה ואז יכול להשתמש בו לעצמו וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש.


ובשו"ת חשב האפוד (ח"ב סימן יא) כתב: שע"פ המבואר שם בסעיף כא, שאם "מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה. כמו"כ בנידון דידן, שרוב חפצים מצויים לקנותם בדמותם כצלמם, אם עבר זמן, יכול להשתמש, בתנאי שאם יבואו בעליהם, יקנה לו אחרים כמותן.