השו"ע כתב על פי הערוך ועוד ראשונים: "מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב".
כרתי ופלתי ביאר שמותר גם דרך האף:
כרתי ופלתי ביאר שאין כאן מחלוקת, אלא גם השו"ע מודה שמותר להריח בחוטם (כמשמעות רש"י וטור), ונקט השו"ע "פיו" לרבותא, כלומר להשמיענו חידוש שאף על פי שנהנה בפיו מהאיסור – מותר.
הגר"א ביאר שההיתר דווקא דרך הפה:
אבל מהגר"א משמע שהשו"ע נקט "פיו" בדווקא, שכן ההיתר הוא דווקא בפיו, שכאשר שואף בפיו ריחא ודאי לאו מילתא היא (נמצא שלהבנת הגר"א לא ניתן ללמוד מההיתר בבת תיהא למקרים אחרים של הרחה, כיון שבבת תיהא התירו רק לשאוף בפיו).
אסור לזלף יין נסך:
הרמ"א כתב שאסור לזלף יין נסך, כלומר לטפטף על גבי האש על מנת להפיץ ריח, שהרי יין נסך אסור בהנאה. אבל סתם יינם המותר בהנאה (כגון יין של מוסלמי) מותר לזלפו.
יש שהתירו לשאוף טבק של גויים:
בפת"ש הביא שיש שלמדו מההיתר בבת תיהא, שמותר לשאוף אבק הנקרא טאב"ק של גויים על אף שלפעמים מזלפים אותו בסתם יינם, ובפרט שייתכן שיש בטאב"ק ששים כנגד היין.
בשמים שקלטו ריח של יין נסך:
מותר להריח בבשמים שקלטו ריח של יין נסך, אך לא בהבדלה:
שו"ע על פי שו"ת הרשב"א: "שק של פלפלין וזנגביל (מיני צמחים שמשמשים לתבלין או בשמים) שמשימים בקנקני יין נסך – מותר להריח בהם (כיון שהיין אינו נותן בהם ריח אלא אדרבה הם מבשמים את היין, וגם כוונת המריח ליהנות מהם ולא מהיין). אבל לבשמים של הבדלה אסור" (שאין להשתמש להבדלה בבשמים שיש בהם מיאוס )
ובלשון הפוסקים: משום "הקריבהו נא לפחתך". כלומר שאם משתמש למצוה בדבר שיש בו מיאוס ואינו ראוי להגישו לאנשים מכובדים וחשובים – חל עליו מאמר הפסוק (מלאכי א ח) "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך"?!. מאמר זה נאמר כתוכחה מאת הקב"ה על כך שמקריבים לפניו קרבנות פגומים מחמת חוסר כבוד, ועל כך שואל הקב"ה אם הייתם מגישים קרבן כזה לשר חשוב – האם היה מתרצה בכך ונושא לכם פנים?
אמנם אדמו"ר הזקן (אורח חיים סימן רצז סעיף ד) פסק שאם אין בשמים אחרים – מותר להריח בבשמים אלו בהבדלה.
בשמים של איסור:
אסור להריח בבשמים של איסורי הנאה:
שו"ע (על פי הגמרא שהובאה לעיל לגבי ריח של חנויות עכו"ם המעוטרות בוורד והדס): "בשמים של עבודה זרה וכלאי הכרם וערלה – אסור להריח בהם".
מותר ליהנות מריח של דבר שאינו נועד להרחה, חוץ מעבודה זרה:
הש"ך הביא בשם ראשונים שהכלל העולה הוא שיש לחלק בין דבר שנועד להרחה (שאסור ליהנות מריחו) לבין דבר שאינו נועד למטרה זו (שמותר). למסקנת הש"ך ניתן לסמוך על כלל זה באיסורי הנאה כמו כלאי הכרם וערלה. אמנם בעבודה זרה יש להחמיר ולאסור הנאה גם מדבר שאינו נועד להרחה (שהרי סוף סוף נהנה, וכעולה מדברי תוספות הנ"ל שההיתר בבת תיהא אינו מפני שהיין אינו נועד להרחה אלא מפני שמזיקו) .
עוד מובא בש"ך שמותר להריח אתרוג של מצווה בחג הסוכות, וכן כתב אדה"ז (סדר ברכות הנהנין יא ח), אלא שאדה"ז הוסיף שיש מחלוקת האם לברך ברכת הריח על הרחת אתרוג של מצוה בחג הסוכות (שיש אומרים שאין לברך משום שבסוכות עיקרו מיועד למצוה ולא להרחה, בניגוד לכל השנה שמיועד לאכילה וגם להרחה), וכדי לא להכנס למחלוקת זו טוב להמנע מהרחת האתרוג בימי החג.
נחלקו האם פרי שמיועד בעיקר לאכילה נחשב כדבר שנועד להרחה:
לגבי פרי שמיועד בעיקר לאכילה, אך יש לו גם ריח טוב, נחלקו אחרונים האם נחשב כדבר שנועד להרחה או לא. לפי השיטה שנחשב כדבר שנועד להרחה, אם הוא אסור בהנאה, כגון פרי של ערלה – אסור להריח בו . ולפי השיטה שאינו נחשב כדבר שנועד להרחה, אף על פי שאסור בהנאה – מותר להריח בו (מלבד בדבר האסור בהנאה משום עבודה זרה).
