כדי להבין את המענה על שאלתך, צריכים להקדים בתחילה כלל חשוב בכל העניין של מסירת שיעורי חסידות.
חלק עיקרי בהשפעת תכני החסידות, תלויה במוסר השיעור עצמו, בדרך ובאופן שבו הוא מעביר את השיעור.
הכלל הראשון והבסיסי, הוא הגישה הנכונה והיחס האנושי שצריכים להיות אצל מוסר השיעור.
יש להיזהר בכבודו של כל אדם בתכלית, ובוודאי לא לזלזל בו. גם אם השיעור שאתה מוסר הוא מרתק, חשוב ומשמעותי בחייו של האדם, אם השומע ירגיש במישרין או בעקיפין שאתה מזלזל בו, מתנשא עליו, לא מתייחס אליו כראוי וכדומה, הוא ייחסם בפנימיותו – גם אם באופן בלתי מודע – מלקבל את הדברים, ועלול גם להימנע מלהגיע לשיעורים נוספים.
יש לך קהל שאתה מוסר לו שיעורי חסידות? מצוין. הכנת את השיעור כראוי? טוב מאוד. אך אל תשכח שאתה הולך להיפגש עם בני אדם. צריך להתעניין בנימוס בשלום האנשים, לחייך אליהם, לנהוג איתם באופן כזה שירגישו שאינם נמצאים שם רק כדי שיהיה למי להעביר את השיעור, אלא שהם בני אדם בעלי ערך וחשיבות עצמית, שמתייחסים אליהם ומתעניינים בשלומם באמת.
[כמובן, שהדבר צריך להיעשות "בגבול הטעם הטוב", ובגבולות ההלכה כפשוט, לפי העניין, המקום, וסוג האנשים וד"ל].
הזהירות הגדולה בכבודו של האדם, צריכה להיות לא רק מפגיעה אישית בו חלילה, אלא גם זהירות לא לזלזל או לפגוע בדברים החשובים לו בעולמו.
לפעמים ללא שימת לב ובוודאי ללא כוונת זדון חלילה, מוסר השיעור יכול לפלוט הערה, שעלולה לפגוע בשומע ובדברים החשובים לו.
לדוגמא, כאשר עוסקים במאמר או בנושא המפרט את חלקי הבריאה השונים: דומם, צומח, חי ומדבר, ומבארים שהאדם הוא החלק הנעלה שבבריאה, מעל בעלי החיים וכדומה – אם תוך כדי הדברים, מוסר השיעור פולט בדיחה על אלו המחזיקים בבית "חיות מחמד" במקום ילדים, עליו לדעת – באם הוא מוסר שיעור לקהל שאינו שומר מצוות או שאינו מוגדר כ"חרדי" – כי הוא מסתכן בפגיעה קשה באנשים שנמצאים מולו.
יתכן מאוד שאחד או יותר ממשתתפי השיעור, מחזיק בביתו "חית מחמד", ולפעמים היא כל עולמו, מסיבות כאלו ואחרות. ה"בדיחה" והזלזול מבטאים התנשאות, זלזול וחוסר רגישות, למצב אנושי מסויים שקיים בעולמנו, בין אם זה מצב אידיאלי ונכון ובין אם לא.
האם זה אומר שאסור לדבר על נושאים מסוימים בכל מצב? בהחלט לא. ולפעמים, יש צורך לדבר גם על נושאים רגישים, אך צריך לעשות זאת בשיקול דעת, ב"רגישות", בזמן ובמקום המתאים, ובצורה הנכונה [כפי שגם נפרט יותר בהמשך], אך בודאי שלא על ידי סגנון דיבור שעלול להישמע כפגיעה וזלזול.
ומכל זה אנחנו מגיעים למענה, כיצד אפשר ליצור קשרים עם קהלים נוספים –
מאחר שלפעמים מדובר בקהל שהשקפותיהם שונות מהשקפותיך ודעותיהם שונות מדעותיך, ולפעמים החילוק הוא מן הקצה אל הקצה – יש להיזהר לא רק בכבודם האישי, אלא גם בנושאי השקפה ודרך חיים.
יש לשים לב לכך לראש, מי הוא הקהל שעומד מולך ואליו אתה הולך לדבר. כמובן שיש הבדל אם אתה מוסר שיעור לציבור חב"די, לציבור חרדי כללי, חסידי או ליטאי, דתיים לאומיים, או כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות בשלימות לעת עתה.
יצירת החיבור לקהל חדש, תהיה באמצעות הדגשת העניינים המשותפים, ולא על ידי הדגשת המפריד.
גם כאשר נושא השיעור הוא ענין שלא קשור כלל לחילוק בין השקפת העולם שלך ושלהם, הרי כדי ליצור חיבור וקשר, כדאי ומומלץ, לפחות בתחילת הקשר וההכרות הראשונית, לבטא ולהדגיש, אפילו בדרך אגב, את הרעיונות המשותפים הקיימים בינך לבין המשתתפים, ובזה לחזק את תחושת החיבור הפנימית.
לדוגמא: אם מדובר על קהל שאינו שומר תורה ומצוות לעת עתה, הרי שכדאי להדגיש ולומר במהלך השיעור, כי הלבוש החיצוני אינו העיקר, אלא בכל יהודי קיים ניצוץ אלוקי פנימי, שלא תלוי ומותנה במעשיו ובמראהו החיצוני. בכך, מתאפשר למשתתפים להרגיש חיבור ושייכות אל מוסר השיעור, למרות מראהו השונה מהם.
אם מדובר על ציבור הרואה חשיבות גדולה ביישוב ארץ ישראל, ניתן להדגיש דווקא את שיטת חב"ד ומלחמתו של הרבי בנוגע לשלימות ארץ ישראל והאיסור לדבר על מסירת שטחים.
לעומת זאת, אם השיעור נמסר לציבור "חרדי" או "קנאי" יותר וכדומה, החיבור יהיה דוקא על ידי ההדגשה של נושאים אחרים, לפי סוג האנשים והשתייכותם ההשקפתית.
יצירת קשר (בפרט בשלבי ההקמה של מסגרת השיעור וההכרות הראשונית עם האנשים, כאשר קיימת גם רתיעה טבעית) צריכה להיות על ידי הגברת הנושאים המשותפים, מתוך זהירות לא לפגוע או לזלזל בדברים החשובים והערכיים של המשתתפים בשיעור.
