השלב עיקרי בגאולת מצרים היה כשעם ישראל עמד על שפת הים. עד אז הם היו עסוקים בבריחה והמצרים רדפו אחריהם. טביעת המצרים בים הפסיקה את המרדף והביאה לשחרור הסופי מהם: "לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג).
בחסידות מוסבר שהגילוי שהיה בזמן קריעת ים סוף הוא על דרך הגילוי שיהיה לעתיד לבוא. מההתמודדות של ישראל ברגע שלפני בקיעת הים, נוכל אפוא ללמוד על הדרך הנכונה לפעול ברגע שלפני הגאולה. אומנם, כפי שהוזכר, בגאולה העתידה הרע יתהפך לטוב בשלמות, ועם זאת, כפי שמבואר בחסידות, בהתמודדות עצמה טמונה מעלה, ומעלה זו לא תתבטל גם לעתיד לבוא.
ברגעים שלפני אותה השתחררות מוחלטת ממצרים בקריעת ים סוף, נוצר מצב של כאוס פנימי, של חרדה קיומית. במצב מבולבל זה החלו להישמע בעם ישראל קולות שפקפקו במהלך והביעו ספקות לגבי נכונותו. "למה בכלל יצאנו ממצרים?" שאלו אותם הקולות, "אנו חסומים מכל כיוון: הים סוגר עלינו מלפנים, ופרעה מאחורינו," הבהירו, וחתמו בהצעה: "אולי נחזור למצרים?!"
גם ביציאה של היהודי מהמְצָרים הפנימיים עשוי להופיע השלב הזה.
אחרי שהאדם קיבל החלטה אמיצה להשתחרר מהרגל שלילי ולהתקדם ליעד שהציבה לו הנפש האלוקית שבו, וגם יצא לדרך למרות כל הקשיים, עלול להתרחש משבר: האדם יחוש קושי, ויחשוש שמא תהליך ההשתחררות הזה "גדול עליו בכמה מספרים", והמחשבה שהוא מסוגל לעשותו כנראה הייתה שגויה.
ממחשבה כזאת – הדרך לייאוש קצרה וקלה במיוחד. החולשה עלולה להוביל אותו למסקנה שהוא איננו מסוגל להשלים את התהליך. מסקנה כזאת אינה אלא כניעה לטבע הבסיסי של הנפש הבהמית.
התורה מספרת לנו שכאשר בני ישראל נקלעו למשבר הזה והתהליך "נתקע", "פריצת" ה"תקיעה" והשלמת השחרור התאפשרו הודות לציווי האלוקי: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו). לאן נוסעים? קדימה! אבל אי אפשר ללכת בתוך ים, בתוך מים?! ה' ציווה – והולכים. הבלתי אפשרי הופך להיות אפשרי: הים נבקע, כשהמצרים נכנסים לתוכו – הוא שב ונסגר והם טובעים, ואנו משתחררים מהם לנצח.
מתברר שדווקא הים, שבתחילה הצטייר כמקור הבעיה – מחסום שאיננו מאפשר התקדמות – הפך להיות הכלי לישועה. וכדי שיקרה המהפך הזה – נדרש רגע אחד של מסירות נפש: להמשיך הלאה, בניגוד להיגיון, רק משום שזה ציווי ה' שנמסר לעם מפי משה רבנו.
אנו יכולים ללמוד מכך שכדי לבקוע את הים נחוצות נחישות והתמדה: הרצון וההליכה אל היעד צריכים להימשך בכל תנאי – כשהדרך נוחה ופנויה, וגם כשהיא נראית חסומה. המחסום הוא גבולות השכל. אין להיכנע להם. יש לפרוץ אותם. אומנם זהו מבחן קשה, אבל העמידה בו – הוכיחה שהדרך הייתה נכונה – הים נבקע.
אותו רגע משבר שהזכרנו קודם מעיד על נקודת מפנה ומעבר משלב לשלב. עד למשבר – הלכנו בכוחות ה"רגילים" שלנו, הגלויים. לפתע אנו מרגישים שהכוחות אפסו ואיננו מסוגלים להמשיך. זה המשבר. ברגע זה, בכוחה של מסירות נפש לגלות כוחות אחרים, נסתרים ונעלמים שלא היינו מודעים לקיומם. הכוחות הנעלמים הטביעו את המִצְרים הרודפים, והם יטביעו גם את המְצָרים המפריעים לנו להתקדם אל הגאולה.
הים שבנפש
כידוע, הים מכונה 'עלמא דאתכסיא' (העולם המכוסה). היבשה נקראת 'עלמא דאתגליא' (העולם הגלוי). חז"ל אומרים: כל מה שיש ביבשה, יש בים. ההבדל ביניהם הוא שביבשה הכול גלוי, ובים הכול מכוסה.
כך גם בתוך הנפש של היהודי: יש צד של כוחות גלויים, שהאדם מכירם וחש בהם. הם הצד היבשתי שבו. לצידם יש גם כוחות נעלמים ונסתרים, שכוחם עצום, אף על פי שהוא איננו מודע להם ולכוחם. כוחות אלו הם הצד הימי.
היהודי צריך להאמין שקיימים בו כוחות פנימיים חיוביים, עצומים לאין ערוך ממה שהוא מכיר בשגרה. בדרך כלל כוחות אלו נשארים סמויים, אבל כשמגיעה שעת משבר, כשנראה שהכול אבוד – זה הרגע שבו לא נותרת ברירה, הם חייבים להתגלות.
כשהאדם מנתב דרכו בעזרת ההיגיון ה"רגיל", כל עוד שום דבר "חריג" איננו קורה, הוא צועד ומתקדם בכוחותיו הפיזיים. ואולם קורה שהוא נתקל בדרכו במחסום מאיים. אם נדמה לו שהגיע לדרך ללא מוצא וההבנה מלווה בתחושה שכוחותיו עזבוהו לחלוטין – פירוש הדבר שהרצון השלילי שרדף אחריו עומד להשיגו ולהשתלט עליו, והוא איננו מסוגל לברוח מפניו.
לדוגמה: אדם החליט לעשות שינוי ולהשתחרר מהרגל שלילי למרות הקושי. לפתע הוא נקלע לסיטואציה מסוימת והקולות הפנימיים של הנפש הבהמית שבו גוברים. האדם מרגיש חלש, הוא מרגיש שאין בכוחו להתנגד להם, הוא מתחיל לסגת ואופף אותו ייאוש – הינה כל המאמץ שהשקיע עומד לרדת לטמיון…
התחושה שהכוחות אפסו – נכונה לגבי הכוחות הגלויים. אם הוא ימשיך הלאה, בנחישות, הוא יגלה שיש בו כוחות אחרים, שעד כה לא היה מוּדע לקיומם. הים נבקע – הכוחות הפנימיים בוקעים ומניעים אותו קדימה. "פרעה" טבע וכמוהו הקולות השליליים שרדפו אחריו. ולא נותר מהם זכר. המחסום נפרץ, והניצחון בוקע.
משה רבנו, עמד על הים וקיים את ציווי ה': "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ": הוא פקד על העם להתקדם, ובמילותיו הפיח בעם כוחות מחודשים והניע אותם קדימה. כך משה רבנו שבדורנו מפיח בנו כוח המונע מאיתנו להישבר. ממנו אנו שואבים כוח ומתמלאים חיות פנימית ושמחה. בימים אלו הכוח הזה יאפשר לנו לבקוע את הים, ולצאת מן המצרים לחירות ולגאולה.
