Ask The Rabbi

נושא: תפילה

הרגשה של תקיעה

מה עושים אם אני מרגיש שאני פשוט "תקוע" – יש איזה חסימה שמונעת ממני להתקדם ולא נותנת לי את האפשרות להמשיך הלאה. אני מנסה להתקדם בחיים הרוחניים יותר ויותר, לאט לאט, אבל זה פשוט לא עובד, זה לא מצליח, אני לא מצליח למצוא בעצמי את הכוחות להשתחרר מאותה התקיעה הכל כך לא פשוטה.

השלב עיקרי בגאולת מצרים היה כשעם ישראל עמד על שפת הים. עד אז הם היו עסוקים בבריחה והמצרים רדפו אחריהם. טביעת המצרים בים הפסיקה את המרדף והביאה לשחרור הסופי מהם: "לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג).
בחסידות מוסבר שהגילוי שהיה בזמן קריעת ים סוף הוא על דרך הגילוי שיהיה לעתיד לבוא. מההתמודדות של ישראל ברגע שלפני בקיעת הים, נוכל אפוא ללמוד על הדרך הנכונה לפעול ברגע שלפני הגאולה. אומנם, כפי שהוזכר, בגאולה העתידה הרע יתהפך לטוב בשלמות, ועם זאת, כפי שמבואר בחסידות, בהתמודדות עצמה טמונה מעלה, ומעלה זו לא תתבטל גם לעתיד לבוא.
ברגעים שלפני אותה השתחררות מוחלטת ממצרים בקריעת ים סוף, נוצר מצב של כאוס פנימי, של חרדה קיומית. במצב מבולבל זה החלו להישמע בעם ישראל קולות שפקפקו במהלך והביעו ספקות לגבי נכונותו. "למה בכלל יצאנו ממצרים?" שאלו אותם הקולות, "אנו חסומים מכל כיוון: הים סוגר עלינו מלפנים, ופרעה מאחורינו," הבהירו, וחתמו בהצעה: "אולי נחזור למצרים?!"
גם ביציאה של היהודי מהמְצָרים הפנימיים עשוי להופיע השלב הזה.
אחרי שהאדם קיבל החלטה אמיצה להשתחרר מהרגל שלילי ולהתקדם ליעד שהציבה לו הנפש האלוקית שבו, וגם יצא לדרך למרות כל הקשיים, עלול להתרחש משבר: האדם יחוש קושי, ויחשוש שמא תהליך ההשתחררות הזה "גדול עליו בכמה מספרים", והמחשבה שהוא מסוגל לעשותו כנראה הייתה שגויה.
ממחשבה כזאת – הדרך לייאוש קצרה וקלה במיוחד. החולשה עלולה להוביל אותו למסקנה שהוא איננו מסוגל להשלים את התהליך. מסקנה כזאת אינה אלא כניעה לטבע הבסיסי של הנפש הבהמית.
התורה מספרת לנו שכאשר בני ישראל נקלעו למשבר הזה והתהליך "נתקע", "פריצת" ה"תקיעה" והשלמת השחרור התאפשרו הודות לציווי האלוקי: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו). לאן נוסעים? קדימה! אבל אי אפשר ללכת בתוך ים, בתוך מים?! ה' ציווה – והולכים. הבלתי אפשרי הופך להיות אפשרי: הים נבקע, כשהמצרים נכנסים לתוכו – הוא שב ונסגר והם טובעים, ואנו משתחררים מהם לנצח.
מתברר שדווקא הים, שבתחילה הצטייר כמקור הבעיה – מחסום שאיננו מאפשר התקדמות – הפך להיות הכלי לישועה. וכדי שיקרה המהפך הזה – נדרש רגע אחד של מסירות נפש: להמשיך הלאה, בניגוד להיגיון, רק משום שזה ציווי ה' שנמסר לעם מפי משה רבנו.
אנו יכולים ללמוד מכך שכדי לבקוע את הים נחוצות נחישות והתמדה: הרצון וההליכה אל היעד צריכים להימשך בכל תנאי – כשהדרך נוחה ופנויה, וגם כשהיא נראית חסומה. המחסום הוא גבולות השכל. אין להיכנע להם. יש לפרוץ אותם. אומנם זהו מבחן קשה, אבל העמידה בו – הוכיחה שהדרך הייתה נכונה – הים נבקע.
אותו רגע משבר שהזכרנו קודם מעיד על נקודת מפנה ומעבר משלב לשלב. עד למשבר – הלכנו בכוחות ה"רגילים" שלנו, הגלויים. לפתע אנו מרגישים שהכוחות אפסו ואיננו מסוגלים להמשיך. זה המשבר. ברגע זה, בכוחה של מסירות נפש לגלות כוחות אחרים, נסתרים ונעלמים שלא היינו מודעים לקיומם. הכוחות הנעלמים הטביעו את המִצְרים הרודפים, והם יטביעו גם את המְצָרים המפריעים לנו להתקדם אל הגאולה.

הים שבנפש
כידוע, הים מכונה 'עלמא דאתכסיא' (העולם המכוסה). היבשה נקראת 'עלמא דאתגליא' (העולם הגלוי). חז"ל אומרים: כל מה שיש ביבשה, יש בים. ההבדל ביניהם הוא שביבשה הכול גלוי, ובים הכול מכוסה.
כך גם בתוך הנפש של היהודי: יש צד של כוחות גלויים, שהאדם מכירם וחש בהם. הם הצד היבשתי שבו. לצידם יש גם כוחות נעלמים ונסתרים, שכוחם עצום, אף על פי שהוא איננו מודע להם ולכוחם. כוחות אלו הם הצד הימי.
היהודי צריך להאמין שקיימים בו כוחות פנימיים חיוביים, עצומים לאין ערוך ממה שהוא מכיר בשגרה. בדרך כלל כוחות אלו נשארים סמויים, אבל כשמגיעה שעת משבר, כשנראה שהכול אבוד – זה הרגע שבו לא נותרת ברירה, הם חייבים להתגלות.
כשהאדם מנתב דרכו בעזרת ההיגיון ה"רגיל", כל עוד שום דבר "חריג" איננו קורה, הוא צועד ומתקדם בכוחותיו הפיזיים. ואולם קורה שהוא נתקל בדרכו במחסום מאיים. אם נדמה לו שהגיע לדרך ללא מוצא וההבנה מלווה בתחושה שכוחותיו עזבוהו לחלוטין – פירוש הדבר שהרצון השלילי שרדף אחריו עומד להשיגו ולהשתלט עליו, והוא איננו מסוגל לברוח מפניו.
לדוגמה: אדם החליט לעשות שינוי ולהשתחרר מהרגל שלילי למרות הקושי. לפתע הוא נקלע לסיטואציה מסוימת והקולות הפנימיים של הנפש הבהמית שבו גוברים. האדם מרגיש חלש, הוא מרגיש שאין בכוחו להתנגד להם, הוא מתחיל לסגת ואופף אותו ייאוש – הינה כל המאמץ שהשקיע עומד לרדת לטמיון...
התחושה שהכוחות אפסו – נכונה לגבי הכוחות הגלויים. אם הוא ימשיך הלאה, בנחישות, הוא יגלה שיש בו כוחות אחרים, שעד כה לא היה מוּדע לקיומם. הים נבקע – הכוחות הפנימיים בוקעים ומניעים אותו קדימה. "פרעה" טבע וכמוהו הקולות השליליים שרדפו אחריו. ולא נותר מהם זכר. המחסום נפרץ, והניצחון בוקע.
משה רבנו, עמד על הים וקיים את ציווי ה': "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ": הוא פקד על העם להתקדם, ובמילותיו הפיח בעם כוחות מחודשים והניע אותם קדימה. כך משה רבנו שבדורנו מפיח בנו כוח המונע מאיתנו להישבר. ממנו אנו שואבים כוח ומתמלאים חיות פנימית ושמחה. בימים אלו הכוח הזה יאפשר לנו לבקוע את הים, ולצאת מן המצרים לחירות ולגאולה.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].