בזוהר נאמר: "ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא וכו' וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' נבקעו כל מעינות תהום רבה".
תרגום חופשי – במאה שישית באלף השישי, יפתחו שערי החכמה למעלה ושלמטה, והסימן הוא שנאמר "בשנת שש מאות שנה לחיי נח" נבקעו כל מעינות תהום רבה.
וכוונת הזוה"ק בפשטות היא, כי בזמן ההוא – בשש מאות שנה לאלף השישי – יפתחו שערי החכמות בכלל ושערי חכמת התורה בעיקר ובפרט.
וכל מי שבקי קצת בהיסטוריה, באותו הזמן הייתה התפתחות מאוד גדולה בכל החכמות, ובמיוחד בנוגע לחכמה הכי עיקרית, שהיא חכמת התורה, שבאותם הימים זכינו לגילויה של פנימיות התורה. אותו החלק שהיה טמון עד אז.
כי בתחלה, היתה חכמה זו גלוי' וידועה רק "ליחידי סגולה ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים", כי הם העלימוה מעינם ועיונם של רוב עם ישראל. שלא גילו את החכמה הנסתרת לכל מי שרצה, והיו דורשים בה בחבורות קטנות, העלימו אותה מכל ישראל.
ורק מתחיל מהאריז"ל – הרי אמר "דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה".
אמנם, מציין הרבי באחת השיחות שגם אז טרם באה לידי גילוי והתפשטות בהרחבה – באופן ד"יתפרנסון", עד שהופיע כ"ק הבעש"ט, ובו ועל ידו התחילה חכמה זו להתגלות ולהתפשט בהרחבה בין כל ישראל – בהתאם לתשובתו של מלך המשיח (על שאלת הבעש"ט "אימתי אתי מר"), לכשיפוצו מעינותיך חוצה". ובפרט לאחר התגלותה של חסידות חב"ד ע"י כ"ק אדמו"ר הזקן, עד היותה בבחי' "יתפרנסון",היינו שתורת החסידות נתלבשה בלבושי הבנה והשגה (מזון) של השכל האנושי, ומני אז היא מתפשטת באופן ד"מוסיף והולך מוסיף ואור"
היינו, שהחל מתקופתו של הבעל שם טוב הקדוש, התחילה הפצה גדולה הרבה יותר של פנימיות התורה, וממשיך במיוחד על ידי הגילוי של תורת חסידות חב"ד, שכל ענינה הוא לקחת את אותה החכמה עצומה ונפלאה, ולהוריד אותה ללבושים וגדרים של השכל האנושי. שהשכל יבין אלוקות מצד עצמו, כדבר השייך אליו, שהוא יודע ומכיר בו כידיעת שאר הדברים שבעולם.
ועל תזמון זה, שמציין הזוהר שלעיל, ישנה שאלה ידועה, שרבים שואלים ונשאלים – הרי הדורות האחרונים, שעליהם מדבר הזוהר, הם דורות שבהם "עקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים" וה"ה "דור יתום" כי החשך בו הוא כפול ומכופל – ואיך יתכן שדוקא דורות הללו יזכו לגילוים נעלים כאלו שלא זכו להם הדורות הקודמים, אף לא דורות התנאים ואמוראים, הגאונים וראשונים וכו'?
שכל אותם הדורות הראשונים יותר, שהיו במצב רוחני הרבה יותר טוב, והיו בהם קדושים וצדיקים, קדושי עליון, וכל אלו לא זכו לגילוי התורה של פנימיות התורה בכזה אופן של גילוי עצום, ודווקא בדורות שלנו ישנו את אותו הגילוי?
ובאמת, בעניין זה ישנם כמה וכמה תשובות. ובאחת השיחות, שיחת אחרון של פסח תש"ל, מבאר הרבי עניין זה ע"פ דימוי לכללי התורה.
וכך מבאר שם הרבי:
אמרו רז"ל – "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל ניתן למשה מסיני". ולכאורה גם בזה יש לתמוה: מכיון שחידושיו של התלמיד כבר ניתנו למשה מסיני, למה לא נתגלו כל אותם הדורות, עד כי יבוא תלמיד ותיק זה ויחדש ענין זה?
והביאור הוא:
"כתוב בתורה "את הכל עשה יפה בעתו", ואחז"ל ראוי הי' אדה"ר שתנתן התורה ע"י כו' חזר ואמר (הקב"ה) כו' אני נותן לבניו – שכל דבר שהקב"ה עושהו בזמן מסוים, הרי זו היא העת ה"יפה", המתאימה וזקוקה לדבר הזה. מזה מובן אשר עד שיגיע הזמן שבו נתחדש ענין זה בתורה ע"י התלמיד ותיק, עדיין לא היו זקוקים להענין הזה, ולכן לא נתגלה,
כי הלא תורה הוא מלשון הוראה, שתכליתה להורות לבנ"י את הדרך ילכו בה ואת העבודה אשר יעבודו לברר ולזכך את העולם – תכלית הירידה לעוה"ז. ומכיון שהעולם לא הי' זקוק עדיין להבירור של הוראה זו הבאה בהענין שמתחדש ע"י התלמיד – לא נתגלה החידוש.
ובבוא הזמן שבו התלמיד ותיק מחדש את הענין בתורה הרי זה גופא הוכחה שהוא הוא העת ה"יפה" לזה; והיינו לפי שמצב העולם הוא כזה, שנחוצה ומוכרחת ההוראה הנובעת מחידושו של התלמיד ותיק.
ועד"ז הוא בענין דידן: כל הגילוים דלעתיד, בביאת המשיח, ה"ה דבר ה"תלוי במעשינו ועבודתינו כל משך הגלות", ואין הכוונה רק להעבודה של גלות זו האחרונה, אלא מאחר שארז"ל "אין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה". הרי מובן שבגמר העבודה והבירורים של גלות הלזו, יוגמר ויסתיים גם ענין ותכלית כל הגליות (שהרי הגאולה מגלות זו היא גאולה שאין אחרי' גלות) מובן עפ"ז, אשר עבודתנו זו, המביאה לגמר הגלות הרביעית והגאולה שלאחרי' – פועלת עילוי גם בשלש הגאולות הקודמות.
היוצא מזה, אשר דוקא וכיון שדורות אלו האחרונים הם "עקבתא דמשיחא" שבהם הוא בירור וגמר גלות הרביעית והאחרונה – מוטלת עליהם אחריות יותר גדולה, ועבודתם צ"ל יותר נעלית ובהתחזקות והתגברות יותר מזו אשר בדורות וגליות הקודמים. כי הלא עבודתנו זו היא הכנה אחרונה לגאולה השלימה: להפך את החשך כפול ומכופל – לאור כפול ומכופל".
