הקפות בשנת אבלות

כדי להבין את מקור הדין לגבי האיסור לאבל לשרות בשמחה, יש לנו להביא את הדין המבואר בשו"ע, לגבי נשיאת כפיים, שישנם אנשים שמחוייבים ע"פ הדין שלא לישא את כפיהם, והוא מצד שיש בהם איזה פסול – כמו מי שהוא חלל, היינו שהוא נולד מאיסורי כהונה, כגון גרושה זונה חללה, שעליהם נפסק שאינו נושא כפיו לפי שאינו בכיהונו והרי הוא כזר לכל דבר, ויותר על כן שאם נושא כפיו עובר בעשה כמו זר שנשא כפיו.
ואפילו חלל של דבריהם כגון הנולד מחלוצה אינו נושא כפיו אף ע"פ שנשיאת כפים היא מן התורה ועובר בעשה אם אמרו לו לעלות יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
אך ישנו עוד סוג של כאלו שאסור להם לעלות ולישא את כפיהם, והוא מי שנמצא באבילות, שאז אין לו לשרות בשמחה, ואילו מי שמברך את ישראל, צריך לשרות באותו הזמן בשמחה –
וכמו שכותב בשו"ע, שכהנים הנמנעים מנשיאת כפים מחמת המנהג כגון במקומות שנהגו שבתוך ז' ימי האבלות אינו נושא כפיו מפני שאין שרוי בשמחה והמברך יש לו להיות בשמחה וטוב לב כמו שמצינו ביצחק שצווה לעשות לו מטעמים קודם שיברך.
ובמדינות אלו שנוהגים שכל זמן האבילות אפילו עד י"ב חודש על אביו ועל אמו וכל שלשים על שאר קרובים אינו נושא כפיו אפילו אין שם כהן אלא הוא אפילו בימים טובים שאינו נקרא שרוי בשמחה שהרי אסור לילך לשמחת נשואין וכיוצא בה וה"ה הקובר מתו ברגל שהרי אסור בשמחה כל ימות הרגל אף על פי שעדיין לא חל עליו האבילות וכן האונן אפילו ביום טוב שהוא חייב בכל המצות מכל מקום אינו שרוי בשמחה הרי כולם חייבין לצאת מבית הכנסת קודם שקורא הש"ץ כהנים שלא יעברו בעשה שהרי מן הדין הם רשאים לישא כפיהם.
ומורה אדה"ז לאותם כהנים, שיש להם לצאת קודם רצה כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים. ואם אמרו להם לעלות או ליטול ידיהם חייבים לעלות אם אמרו להם קודם סיום ברכת עבודה כדי שלא יעברו בעשה לכן לא יהיו בבית הכנסת כשאומרים לכהנים ליטול ידיהם.
ולפלפול הראוי בדברים, יש לנו להביא את מה שמובא בשו"ת מנחת יצחק, סימן סב, בנוגע לרב אבל אם יקיף הבימה בסוכות, שהוא בעצם נידון שאלתך.
ובתחילה מקדים, שהגיעני כעת בעסקי במצות סוכה וד' מינים, ומ"מ לעשות רצון צדיק חפצתי ולא התמהמהתי להשיב דברים אחדים כרצונו הטוב שיגיע עוד במועדו, ומקודם אביע ברכת תנחומין ע"ד הסתלקות אמו הצדקת ע"ה, ויה"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר במחיצתו, ואך טוב וחסד ישכון באוהלו כל הימים עד ביאת ינון בבי"א. ובנוגע ע"ד אם כת"ה שהוא בתוך י"ב חודש יקיף עם הד' מינים, באשר שברמ"א (או"ח סי' תר"ס ס"ב) איתא שאבל לא יקיף וכתב שכן נהגו, ורק כת"ה חושש לאבלות בפרהסיא.
ולאחרי ביאור הדברים והאריכות בהם, אומר שגם בשמחת תורה, מכ"ש לרב הקהלה, שמכריזים אותו להיות הראש והראשון כמ"ש כהד"ג, בודאי יש ענין של בפרהסיא, אם ימנע מללכת, וראוי להקיף, ובפרט דבשמחת תורה, לא נזכר כלל מה המנהג כמ"ש כת"ה, ואפשר דהטעם, משום דביו"ט שייך משום אבלות דבפרהסיא כנ"ל, (משא"כ בלולב דנפ"מ לחוה"מ), ועי' בפת"ש (יו"ד רס"י שצ"ט) בשם שו"ת דת אש, לענין עלי' בש"ת, שכתב כיון שמנהג קדמונים שקורין כל בני הקהלה לס"ת בשמיני עצרת, ואם יהי' זה בביהכ"נ והוא לא יעלה לתורה – באבל תוך ז' – הוי פרסום, עיין שם, וא"כ כמו כן לענין הקפות, לרב של הקהלה, שהמנהג בכ"פ להיות הראש והראשון כנ"ל.
ומסיים בכל זה, הגם שאודה ולא אבוש, שלא הבנתי עיקר החילוק בענין אבלות דפרהסיא, בין יום טוב לחוה"מ, דהרי גם בחוה"מ, אסור אבלות דבפרהסיא, כמבואר באו"ח (סי' תקמ"ח) ויו"ד (סי' שצ"ט). ומחמת טרדת עיו"ט א"א לירד לעומקו של דבר כעת. אמנם בנוגע לכמע"ה לענ"ד נראה כנ"ל, וכמעשה דר"ת בעלי' לתורה תוך ז', דברב הקהלה שייך פרהסיא יותר כנ"ל.
ובספר המנהגים חב"ד עמ' 78 איתא, שנוהגים שהאבל הולך להקפות בליווי של עוד אדם.
ולפי כל זה יוצא לנו הדין לעניין הלכה למעשה, שמעיקר הדין 'אבל' אסור בשמחה גם ביו"ט, אמנם אין לו לנהוג כן בפרהסיה. ולכן נהגו שהולך להקפות יחד עם עוד אחד מהקהל שלוקחו עמו, והרי זה נחשב כאילו קראוהו מיוחד להקפות, ובזה אסור לו לסרב, שלא יחשב כאבילות בפרהסיה וכאמור.