תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה גדר של ילד לגבי מלאכות שבת לצורך רפואה בשבילו, או לשאר צרכיו? ב) האם יש הבדל האם מניח שם אלכוהול רפואי או משקה כוהלי הראוי לשתיה? ג) האם יש הבדל האם מניח את האלכוהול בעצמו או שמניח אותו באמצעות צמר גפן הטבול בו?
ראשית יש להביא המובא בשולחן ערוך סימן שכח סעיף יז, שם כתב הרמ"א, שמותר לומר לגוי לעשות מלאכות גמורות של תורה לצורך קטן, כמו למשל ילד קטן שאין לו מה לאכול כלל, ניתן לומר לגוי לבשל לצורכו אוכל. מאחר וסתם צורכי הקטן דינו כאילו עושים זאת לחולה שאין בו סכנה, כלומר חולה שנפל למשכב, או שכל גופו כואב מחמת החולי הפרטי. ודין חולה שאין בו סכנה לגבי מלאכות שבת הוא שניתן לעשות לו מלאכות אפילו של תורה על ידי גוי.
וגדר תינוק לעניין תרופות ושיקויים כאשר צריך לכך, נחלקו בזה הפוסקים: יש אומרים שהוא עד גיל חינוך – בגיל שש או שבע שנים. כמבואר בארוכה בשאלות ותשובות ציץ אליעזר חלק ח' סימן טו. ויש אומרים שהוא אפילו עד גיל תשע שנים כפי שהוא לגבי תענית יום הכיפורים, כמבואר בשאלות ותשובות מנחת יצחק חלק א' סימן עח. אמנם כלל בזה גם מעבר לגיל זה ואפילו מבוגרים כאשר מדובר בגופים חלושים וחולניים כמו עוברות, מניקות, קשישים, חולים כרוניים שהמערכת החיסונית שלהם חלשה, שכל אלו בכלל ההיתר האמור ודינם כדין חולה שאין בו סכנה, כמבואר בשאלות ותשובות אור שמח חלק ב' סימן כא.
והנה מבואר באופן כללי לגבי גרגור לצורך הרגעת כאב שיניים בשולחן ערוך שם בסעיף לב, שמי שיש לו כאב בשיניים לא יגרגר חומץ ולאחר מכן יפלוט אותו, כי בזה ניכר שעושה זאת לרפואה, והרי זה אסור. אלא יגמע חומץ ויבלע, או יטבל באיזה מאכל, כך שלא יהיה ניכר שעושה כן לרפואה.
ועל פי זה כתבו הפוסקים שמותר לשתות מעט משקה אלכוהולי לצורך הרגעת כאב השיניים, או לטבל באיזה מאכל, אבל לא יגרגר את המשקה במקום השן הכואבת כי בזה ניכר שעושה כן לרפואה. וכמו כן שאר תרופות להרגעת הכאב אסורים, אלא אם כן נפל למשכב או שכל גופו כואב מחמת כן, והיינו שאינו יכול להתרכז לתורה ותפילה או לאכול ולשתות או לישון מחמת הכאבים, אזי יהי מותר לו לקחת תרופות כרגיל, וכן לגרגר את משקה האלכוהול אף שניכר שעושה כן לרפואה מחמת שפולט אותו לאחר מכן.
ולעניין טיבול צמר גפן או שאר בד במשקה והנחתו כך על השן, הנה אף שאינו מכוין לסחוט הרי זה פסיק רישא ואף שאינו צריך למשקה הנסחט ואף לא נוח לו בכך, הרי מכל מקום הוא אסור מדברי סופרים, והעיקר לאסור זאת, ויש מקילים ויש להם על מה לסמוך, אך לא לכתחילה. אמנם כאשר מדובר בנידון דידן יש להתיר לכתחילה לעשות זאת על ידי ישראל בשינוי מדרך החול, מאחר וכאשר אינו מכוין ואינו פסיק רישא דניחא ליה הרי זה על כל פנים גם לדעה האוסרת רק איסור מדברי סופרים שמותרת לצורך חולה שאין בו סכנה בשינוי מדרך החול. וכמו אם יקחו עם קיסם מעט צמר גפן ויניחו במקום השן בתפיסה בין אצבעות היד בשינוי, יש להתיר. כמו כן יש להקל להתיר לקרוע מגוש הצמר גפן חתיכה קטנה למרות שבסתם יש להימנע מכמה חששות שישנם בזה, אמנם יקרע בשינוי, או אם יכול להשתמש בדבר אחר כגון גזה או בד חתוך או טישו או מפית – עדיף.
ועל ידי ישראל אסור לעשות לחולה שאין בו סכנה אפילו של איבר, אלא שחלה כל גופו או נפל למשכב ובכללם קטנים, כל מלאכה מהתורה ואפילו מדברי סופרים – אלא בשינוי מדרך החול. כמבואר בשולחן ערוך הרב שם סעיף יט.
העולה מן האמור: שקטן דינו כדין חולה שאין בו סכנה, שמותר לו ליטול תרופות ולעשות שאר פעולות – אף שניכר שהן לרפואה. כמו כן מותר ליהודי לעשות לו מלאכות על ידי שינוי מדרך החול.
ולכן עדיף לקחת לכתחילה חתיכת בד או נייר רך חתוך כבר, בשביל לטבול באלכוהול, אך אם מעדיפים צמר גפן, יכולים גם לתלוש חתיכת צמר גפן בשינוי בלא הקפדה על המידה, ולטבול זאת במשקה אלכוהולי, ולהניח זאת בשינוי מדרך החול על השן הכואבת (כגון בשינוי האחיזה בין אצבעותיו, או שיקח זאת על ידי קיסם).
והמיקל לקחת בידים ממש ולהניח על השן, יש לו על מי לסמוך, מאחר ואינו מכוין לסחוט, וכן זהו 'פסיק רישא דלא ניחא ליה' – שיש מתירים זאת לגמרי. כמו כן ניתן לומר לקטן – שיניח זאת בעצמו על השן.
