אחת הדרכים שניתן לעקוב דרכה על הצלחתו של תהליך או על כשלונו, הוא שהאדם שעובר תהליך זקוק ימלא סוג של משוב. המשוב מלמד מה נעשה עד עתה ומאפשר להסיק מסקנות לגבי ההמשך.
בפגישות המשותפות יש לבדוק אם הדברים שהתבררו ונלמדו גם נעשו בפועל; אם התכנון וההחלטה התממשו, ואם כן, עד כמה. השיתוף והדיווח גם הם כלים מכלי ההתקדמות.
ההקשבה ושמיעת הדיווח מבטאות ההתעניינות אמיתית בתהליך. אי אפשר רק לדון בשלב הבא בלא להתעניין במה שהיה עד כה.
התעניינות מבטאת גם שותפות במה שהאדם עובר. אם הוא הצליח אני שמח, אם נכשל, הרי בוודאי קשה לו, ואם כן, גם לי קשה, ואולי צריך לחשוב על הדברים שוב ולחזק מה שצריך חיזוק.
הסקת מסקנות מהתהליך והתעניינות ולמידה ממה שכבר נעשה מאפשרות הבנה פנימית של שורש הדברים, והבנה זו חשובה לעיתים יותר מהתכנון ומקבלת החלטות לעתיד.
בתורת החסידות מובאים המושגים "אור ישר" ו"אור חוזר". אור ישר הוא האור שנמשך מלמעלה למטה, שאפשר להשוותו לתהליך ההתקדמות על כל שלביו. אבל יש גם אור חוזר, כלומר, אחרי שהאור הגיע למקומו, הוא חוזר בחזרה למקורו. על אור חוזר כתוב שהוא חוזר לקדמותו ממש, עד לשורשו הראשון, כלומר, הוא מגיע למקום גבוה יותר מאשר האור הישר. פירוש הדבר לענייננו ביישום התהליך, שהסקת מסקנות מהתהליך, התעניינות ולמידה ממה שכבר נעשה, מאפשרות הבנה פנימית יותר בשורשם של הדברים, לעיתים יותר מהתכנון ומקבלת החלטות לעתיד.
אדם חוזר למפגש לאחר שיצא לדרך והתחיל ליישם.
המשוב יכול להיות חיובי, כלומר, השלב בתהליך שבו אנו עוסקים יושם בהצלחה. התכנון היה מדויק, ההחלטה הייתה נכונה, והביצוע שלו היה על פי התוכנית. גם משוב כזה מלמד את האדם איך הוא מתקדם הלאה.
לעיתים המשוב מראה שהיה קושי ביישום השלב בתהליך. ההחלטות לא יושמו בהצלחה, אלא להפך – היה כישלון. למרות הבירור השכלי, העבודה המשותפת, קבלת החלטות והמחויבות לבצעו – במבחן התוצאה – לא הייתה התקדמות.
צריך לדעת איך להגיב נכון למשוב מסוג כזה.
ראשית חשוב להדגיש שאין להיבהל ממנו. בכל תהליך יש עליות וירידות. לא תמיד ההתקדמות היא בדיוק כמו שמתוכנן מראש. לפעמים ישנה התקדמות ממשית, ולפעמים ישנה עצירה. הידיעה שיכול להיות עיכוב ביישום היא חלק מהתהליך, והיא עוזרת לנו לא להיבהל מהמצב ולא להתייאש.
צריך גם להיזהר שלא להביע ביקורת ולבטא כעס, מרמור או אכזבה, גם אם זה היה באשמתו של האדם והיינו מצפים ממנו ליתר רצינות בביצוע.
אם התגובה שלך – כמלווה התהליך, תהיה ביקורתית מדי, ובוודאי אם האדם ירגיש ש"נפגעתָּ" ממנו, גם אם אתה חושב שזה בצדק (שהרי "השקענו שעה שלמה לדבר, איך עשית לי את זה? מה עם כל מה שתכננו? הרי התחייבת.."), גישה כזו תחסום אותו להיפתח ולספר באמת מה הוא עובר. אדם שמרגיש מאוים ושנמתחת עליו ביקורת, לא יוכל לבטא את הקושי שלו, וממילא יהיה קשה לו להמשיך ולהתקדם באמת בתהליך.
עם זאת, לא צריך להיסחף לקיצוניות ההפוכה, שהשני יספר שהוא לא עשה את חלקו ולא התקדם כפי שתוכנן, והתגובה תהיה "לא נורא, לא קרה כלום" או משהו שיכול להתפרש כמו "היה ברור שלא תעשה…" וכדומה. תגובה כזו יוצרת את הרושם שהתהליך לא חשוב דיו, או שמביעים זלזול וחוסר אמונה ביכולותיו האמיתיות להשתנות.
בספר "היום יום" מובא פתגם שאמר הרבי הרש"ב לבנו הרבי הריי"ץ: "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי".
כאשר הביקורת נאמרת בצורה נכונה, היא מסוגלת להרים ולהגביה, ואז אפשר יהיה לאהוב אותה.
כדי שהביקורת תגביה ולא תנמיך, היא צריכה לבוא מתוך יחס מכבד, מעריך ואוהב. האדם צריך להרגיש שלא שופטים אותו על הכישלון ולא מתמקדים בו, אלא מנסים לנתח את המציאות כדי לראות מה יוכל לעזור לו התקדם מן המקום שבו הוא נמצא, וכל הניתוח נובע מהרצון לחפש את טובתו ולמצוא דרכים להצלחתו.
באופן כזה האדם יהיה מסוגל לאהוב את הביקורת, כי יחוש שבסופו של דבר היא מרוממת אותו.
עיקרון זה נכון גם בביקורת עצמית, של האדם כלפי עצמו. אדם שטעה ונכשל ולא עמד ביעדים שהציב לעצמו, יכול להגיב על המציאות בייאוש, בהלקאה עצמית ובהנמכה, אבל כל זה לא יקדם אותו באמת. אך כאשר ישתמש בכישלון כמנוף להתקדמות וללמידה לעתיד, הכישלון בסופו של דבר ירומם אותו.
