ע"פ החיוב מהתורה בלבד; לאנשים – שתיית (רביעית עכ"פ) יין. לנשים – קניית בגדים ותכשיטים לצורך החג. ולקטנים – קניית מגדנות (ממתקים).
מקור: כתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן רמב סעיף א'): הענג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה הוא מן התורה כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט).
ובקונטרס אחרון (סק"ב): ר"ל עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, כמבואר ברמב"ם סוף פ"ו מהלכות יום טוב. אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו אלא מדברי סופרים כמו בשבת, ועיין במ"א סי' תקכ"ט ס"ק ג' ודו"ק.
ובסימן תקכט (סעיף ז) כתב: כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, והאנשים בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש.. אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיון שאין לנו בשר שלמים.
וברמב"ם הלכות יום טוב (פרק ו הלכה יז): שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים .. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
ובהלכה יח: כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין – שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.
וע"פ מש"כ רבינו בקו"א, משמעות דברי הרמב"ם הוא, ששמחה מהתורה הוא לכל אחד בראוי לו, שלנשים הוא בגדים ותכשיטים כו'. ולקטנים הוא מגדנות כו', ולאנשים הוא בבשר ויין – דוקא, אך שארי אוכלין ומשקין אינן בגדר 'שמחה' מהתורה – אף לאנשים. (וזהו דקדוק הלשון "שאין שמחה אלא…")
ובנוסף לכל זה, בשיחה של הרבי, ביום ב' דחג הסוכות תשט"ז, דיבר הרבי מה"מ כך, בהקשר לחיוב של ושמחת בחגך גם כיום:
"אודות יום-טוב נאמר" ושמחת בחגך", ששמחה זו צריכה להיות לא רק ברוחניות, אלא עלי' לחדור ("דערנעמען") גם את הלב הגשמי, שבבשר הלב הגשמי תורגש שמחה.
ולכן "אין שמחה אלא בבשר" ו"אין שמחה אלא ביין", דברים גשמיים, כיון שהשמחה צריכה להיות מורגשת גם בגשמיות.
בזמן הבית הי' עיקר השמחה ע"י בשר, ע"י בשר השלמים; בימינו, בזמן הגלות, ששמחה זו נחסרה – עברה השמחה ליין.
בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות יום-טוב משמע, שבזמן הזה הענין ד"אין שמחה אלא ביין" הוא מדאורייתא, כיון שאין בשר השלמים. כלומר: נוסף על החיוב דקידוש, שישנו גם בשבת וראש-השנה – ישנו החיוב דשתיית יין, כיון שבזמן הזה הענין ד"ושמחת בחגך" הוא ע"י יין דוקא, ואפילו בחול-המועד.
(וסיים כ"'ק אדמו"ר שליט"א:) נותר עדיין עוד זמן-מה עד השקיעה, ובמשך מספר רגעים אלו עדיין יו"ט הוא. ולכן, יאמרו עתה "לחיים", כדי לצאת בבירור ידי חובת שמחת יו"ט לכל הדעות, ללא שום "שאלות", וימשיכו את השמחה על כל השנה כולה"
ומשיחה זו משמע בפשטות, שישנו עניין גדול לשתות יין בזמן החג, נוסף על החיוב דרביעית הרגיל. וחובה זו היא אפילו בחול המועד.
בדרך אגב, יש להזכיר, שהגם שישנו החיוב של "ושמחת בחגך" על כל פרטיו המוזכרים לעיל, אי אפשר לשכוח, שישנו את החיוב של לימוד התורה, ולא רק לימוד סתם, אלא לימוד מתוך שמחה. ובזמן זה, שאי אפשר לשמוח בכל הפרטים שהיו בזמן הבית, ניתן לנצל את הזמן של החג ללימוד התורה, בשקידה ובהתמדה, ומתוך שמחה.
וכמו שכותב הרבי באחת השיחות:
"גם בימים טובים שבהם ישנו הציווי "ושמחת בחגך", ישנו החיוב דלימוד התורה, והשמחה שבלימוד התורה – כמ"ש "פקודי ה' ישרים משמחי לב" – אינה בסתירה לשמחת יו"ט.
וטעם הדבר – כיון שהחיוב דלימוד התורה אינו חיוב מיוחד ליו"ט זה, אלא הוא חיוב נמשך שישנו בימים שלפנ"ז ובימים שלאח"ז, ובמילא גם ביו"ט זה, ולכן לא שייך לדחות ולשלול חיוב זה במשך ימי החג בגלל החיוב דשמחת יו"ט (לפי ש"אין מערבין שמחה בשמחה"), מכיון שחיוב זה ישנו עוד מקודם לכן."
