הצטרפות לזימון

שניים שאכלו יחד, וסיימו את סעודתם, ולאחר מכן המשיכו לשבת ולשוחח, ותוך כדי בא אדם נוסף והחל לאכול ולדבר עמם, האם יכול בהמשך להצטרף עמהם לזימון?

 

באם היו מביאים לפני השניים שסיימו "קינוח" והיו אוכלים, הרי הוא מצטרף עמהם לזימון. אולם זה דוקא באם לא בירכו עדיין, אך אם אחד מהם בירך אינם מצטרפים יחד לזימון.

מקורות

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצז סעיף א: שנים שאכלו כאחד וגמרו, ובא שלישי, כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה, מצטרף בהדייהו; וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם והוא שבא עד שלא אמרו: הב לן ונבריך, אבל אם אמרו: הב לן ונבריך ואחר כך בא השלישי, אינו מצטרף  עמהם. הגה: ונטילת מים אחרונים כהב לן ונבריך דמי (מרדכי פרק ג' שאכלו) וע"ל סי' קע"ט.


משנה ברורה סימן קצז ס"ק א: ובא שלישי – ורוצה לאכול ולהצטרף עמהם לזימון:


עולת תמיד סימן קצז ס"ק א: מה שכתב דאי מייתי להו מידי מצו למיכל וכו'. כלומר קודם שאמרו הב לן ונברך, דאף על פי דכבר הסיחו דעתם אם עדיין לא אמרו הב לן ונברך עוד יכולין למיכל מיניה, וזה שמסיים המחבר והוא שבא עד שלא אמרו וכו'. מיהא קשה דמשמע מהכא דסבירא ליה להמחבר דכיון שאמרו הב לן ונברך אינם יכולים לחזור ולאכול, ולעיל בסימן קע"ט [ס"א] כתב המחבר לדעת הר"ר יונה והר"ן אף על פי שסלקו השלחן אם רצו לחזור לאכילתם אין צריך לברך כל שלא נטלו ידיהם עי"ש, ולכאורה נראה דהכי סבירא ליה מדמביא דיעות הללו באחרונה וכאן סתם שלא כדבריהם. וגם על דברי הרב בהג"ה קשיא במ"ש נטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי דמשמע דנטילה קודם מהב לן ונברך, ולעיל משמע איפכא. ועוד מאי כהב לן ונברך דמי, אדרבה בשנטלו ידיהם כולי עלמא מודים דהוי היסח דעת ובהב לן ונברך איכא פלוגתא, והכי מבעיא ליה וכל שכן אם כבר נטלו ידיהם וכו' וצ"ע, ועיין כנסת הגדולה מהדורא בתרא [הגהות טור אות ב]. ודע דכתב המחבר בסימן קע"ט [ס"ג] שאם לא אמר הב לן ונברך משנטל את הכוס לברך הוי היסח הדעת, ומשם יש ללמוד לנידון דהכא דשוב אין השלישי מצטרף עמהם כל שנטל הכוס לברך אף על פי שעדיין לא נטלו ידיהם, וכן כתב בספר כנסת הגדולה מהדורא בתרא [הגהות טור אות ג]:


ביאור הלכה סימן קצז סעיף א ד"ה * מצו למיכל מיניה – כצ"ל כן הוא הגירסא בשו"ע הישנים והכונה דדוקא אם שניהם מצו למיכל מיניה וכן משמע מלשון הרמב"ם ולפ"ז פשוט דאם אחד נטל ידיו [או שהסיח דעתו בבירור שלא היה אוכל שום דבר לפי מה שכתבנו בסימן קע"ט בבה"ל סוד"ה ואפילו בשם הבית מאיר] שוב ממילא אין השלישי יכול להצטרף ומצאתי בא"ר שגם הוא מצדד כן לדינא אלא שאח"כ מסתפק בזה קצת ומגירסת החות יאיר ברי"ף שגרס אלו מייתי לי ארדיליא וכו' משמע ג"כ כמו שכתבנו אח"כ מצאתי במאמר מרדכי שכתב לדבר ברור כדברינו והרבה לתמוה על הא"ר שמסתפק בזה ע"ש:


משנה ברורה סימן קצז ס"ק ב: מצו למיכל מיניה – היינו שאינם שבעים כ"כ ואם היו מביאים להם דברים הממשיכים את הלב לקינוח סעודה כגון פירות וכמהין ופטריות וגוזלות וכה"ג היו יכולין לאכול ואפילו מעט מהם:


מגן אברהם סימן קצז ס"ק א: מצי למיכל. אפי' קנוח כגון כמהין ופטריות ועופות (גמרא):


ביאור הלכה סימן קצז סעיף א ד"ה * מצטרף בהדייהו – היינו שחייבין בזימון [ולא שהוא רשות] וכמו שפסק המחבר בסי' קצ"ג דתלוי בגמר סעודה וזה ג"כ גמר סעודה מקרי כן משמע מכמה פוסקים דנקטו כן לדינא ודלא כשיטת רבינו יונה דלדידיה האי סוגיא רק לענין רשות וכן משמע שם ברש"י ד"ה אכילנא דחייבין בזימון. ודע עוד דמשמע מהראשונים דזה השלישי יכול לזמן ולהוציאם ידי זימון ג"כ:


משנה ברורה סימן קצז ס"ק ג: מצטרף בהדייהו – דחשבינן להו כאלו לא גמרו סעודתן עדיין והוא שקבע עמהם דהיינו שאכל אצלם בשלחן שיושבים וכמ"ש בסי' קצ"ג ס"ב ע"ש במ"ב. כתב במאמר מרדכי דה"ה אם אחד גמר סעודתו מתחלה ואח"כ באו שנים אצלו ואוכלין ג"כ מצטרף בהדייהו לזימון אם היו מביאים לו מידי ומצי למיכל מניה ע"ש עוד כתב דה"ה בכל זה לענין צירוף עשרה לזמן בשם:


ביאור הלכה סימן קצז סעיף א ד"ה * אבל אם אמרו וכו' – עיין במ"א דלדעה השניה המבוארת לעיל בסימן קע"ט ס"א דהב לן ונברך ג"כ לא הוי היסח הדעת לגמרי לענין אכילה ממילא בכאן מצטרפי כל שלא נטלו ידיהם במים אחרונים וכן משמע בכמה אחרונים [עיין בדרישה ובא"ר ובביאור הגר"א לעיל בסימן קע"ט ס"א] דתלוי זה בזה אמנם בשו"ע הגר"ז נוטה לומר דדינא דידן לכו"ע הוא ע"ש טעמו ועיין בפמ"ג שגם הוא רוצה לצדד כן והניח בצ"ע: