בכדי לענות על שאלה זו יש לדון הפרטים הבאים: א) מה הנוסח הנדרש הפרשת חלה, ב) אם יש בזה חילוקים, האם הנוסח בזה נקבע לפי הבעל. ג) על מי מוטל מעיקר הדברים מצוות הפרשת חלה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות חלה סימן שכח סעיף א, שבשעה שמפריש חלה יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו 'להפריש תרומה', וכתב הרמ"א נוסח נוסף – או 'להפריש חלה'. ומאחר וצריך לברך על ההפרשה לכן אסור לאיש להפריש את החלה בעודו ערום, מפני שאי אפשר לו לברך כשהוא ערום. אבל האשה מותרת, והוא רק כאשר פניה של מטה טוחות בקרקע.
ומקור נוסח זה מובא בביאור הגר"א שם סימן קטן ב, שהוא מלשון הפסוק המובא בתורה בנוגע למצות הפרשת חלה, – 'תרימו תרומה'. ובלשון המקרא חלה נקרא העיסה כמו שכתוב – חלות בלולות והרבה כיוצא בזה. אבל בלשון המשנה נקרא חלה בכל מקום, וזהו שוהסיף הרמ"א שאפשר לברך על ההפרשה של החלה גם בנוסח 'להפריש חלה'.
אמנם סיים שם, שמכל מקום נכון לברך בלשון מקרא דוקא. וכן כתב בשפתי כהן שם, שיותר טוב ונכון לברך בנוסח 'להפריש תרומה' כמבואר בבית יוסף בשם הפוסקים. ואולם בפסח נוהגות הנשים לומר להפריש תרומה חלה. וכתב הבית חדש שטועים הם, כי בכל השנה יש לברך תרומה חלה. וכן משמע בדברי מהרש"ל ומביאו בפרישה בסעיף ג', שבכל השנה יש לומר תרומה חלה.
והנה בטורי זהב ציטט דברי מהרש"ל אלו, שנוהגים לומר בנוסח הברכה 'תרומה חלה' – שניהם. ותמה על דבריו אלו. מאחר ולכאורה יש לומר שמא חלה היא העיקר ולא תרומה, ואם כן נמצא שתיבת תרומה נעשית הפסק בין הברכה לתיבת חלה. וכן הוא מפורש בספר מצות קטן – שאין כאן הקפדה ואיזה שירצה יאמר.
ולכן אותם נשים שמשנות בפסח בחלה מן המצות ממה שאומרים כל השנה פשוט הוא שטעות הוא בידם. כי מה שינוי יש בזה לענין ברכה. ומשמע כאן שאין צריכין לומר מן העיסה אלא די כשאומרות להפריש חלה. ומדוע נהגו לומר 'מן העיסה' ואף על פי שהדין הוא כן – בכדי להדגיש ולהוציא מהטעות להפריש חלה מקמח. מכל מקום אין בו צורך לענין ברכה. וכי צריכים אנו בכל ברכה להזכיר את פרטי הדינים בברכה עצמה? ומה שכתוב לעיל בסימן כח לעניין בברכת כסוי הדם, שכן מדגישים בנוסח הברכה עצמה את פרטי הדינים, ואומרים 'בעפר', כתבנו שם הטעם למה אומרים הפרט, אולם כאן איני יודע בו שום צורך להזכיר את פרט הדין האמור.
ולפי האמור יוצא שנוסח ברכת ההפרשה תלויה בחילוקי מנהגים, ולפי זה אם האשה רגילה מבית אביה לברך בנוסח 'להפריש חלה מן העיסה', ואצל הבעל נהגו לברך 'להפריש חלה' בלבד,
ויש לעיין האם האשה בכלל צריכה לשנות את נוסח ההפרשה ממה שהיתה נוהגת לומר לפני שהתחתנה – כפי מנהג בעלה, ובאמת מצינו בפוסקים, שאיש ואשה שהם מקהילות נפרדות – בעלי מנהגים שונים, שהאשה צריכה מזמן כניסתה לחופה להתנהג כפי מנהגי בעלה בין לקולא בין לחומרא, וזאת אפילו במנהגים שאין להם שורש בשולחן ערוך והפוסקים. מאחר ואשה שנשואה נחשבת על פי תורה כמי שנכנסה לרשות הבעל, והרי זה נכלל בכלל הדין של אדם ההולך ממקום למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו, שנוהג כשני מקומו בין לקולא בין לחומרה. כמבואר בשולחן ערוך בסימן תסח. ומבואר בשאלות ותשובות אגרות משה חלק א' סימן קנח.
ואמנם למרות שכן הוא הדין מעיקר הדין, אולם אין הבעל יכול לכפות את אשתו בזה, ואם מעוניינת להמשיך במנהגה שנהגה בו בפרט אם הוא לחומרה יכולה לעשות כן, ובפרט אם אין הקפדה מצד הבעל שתמשיך במנהגה, כמבואר בתשובות והנהגות חלק ב' סימן רלא.
כמו כן יש להדגיש שמצוות הפרשת חלה שייכת במיוחד לאשה, אף שגם הבעל מחוייב בכך, מכל מקום עיקרה על האשה שהיא עקרת הבית, וכן שזהו אחד מהתיקונים על חטא חוה, כמבואר בשולחן ערוך בהלכות שבת דיני הכנסת שבת.
העולה מן האמור: שיש בזה חילוקי מנהגים, ויש כאלה הנוהגים לברך 'להפריש חלה מן העיסה', ולכן למרות שלכתחילה הנוסח בבית והמנהגים נקבעים לפי הבעל הוא אינו יכול לכפות זאת עליה, ויכולה להמשיך לברך כן אם רוצה כך, ובפרט במצוות הפרשת חלה שבעיקרה שייכת לאשה,. ולכן יענה אמן לאחר סיום הברכה כולה של האשה – כפי נוסח מנהגה שרגילה בו מבית אביה.
