אשה שהפרישה חלה ובירכה בנוסח 'להפריש חלה מן העיסה', כפי שקיבלה בבית אביה. אך בעלה נוהג לברך בנוסח 'להפריש חלה', האם היא טועה בכך ויכול לומר לה שתברך בנוסח שהוא נוהג בכך. כמו כן האם יענה אמן מיד כשאומרת להפריש חלה, עוד לפני הסיום – 'מן העיסה', – כפי הנוסח שהוא נוהג?
עדיף שימתינו מעט עד שיאמר אחד מן הציבור "כהנים", מאחר ועי"כ החיוב של ברכת הכהנים יהיה מהתורה.
מקור: ראה בשולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף ד: כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבהכ"נ אלא בשעה שקורא החזן: כהנים, אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לבהכ"נ עד שיגמרו ברכת כהנים.
ובמשנה ברורה סימן קכח ס"ק יג: אלא בשעה וכו' – ר"ל וממילא אין חל עליהם שום חיוב אפילו כשיכנסו אח"כ וכנ"ל בס"ב:
ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף ב: כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן אף על פי שביטל מצות עשה אחת, הרי זה כעובר בג' עשה אם היה בבהכ"נ כשקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו.
ובמגן אברהם סימן קכח ס"ק ב: כשקור' כהנים. ודוק' שעקר רגליו בעבודה או שא"ל קודם רצה לעלות אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכמ"ש ס"ח וכ"מ בר"ן ועס"ך:
ובמשנה ברורה סימן קכח ס"ק ט: כשקורא כהנים – דבלא"ה אינו עולה דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון והוא קריאת כהנים שאנו אומרין וע' לקמיה בס"ק י'. וכתב המ"א ודוקא שעקר רגליו בעבודה אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכדלקמן בס"ח ואף דהחזן קרא כהנים או שא"ל בפירוש לעלות אינו עובר בעשה והא"ר הביא בשם תשובת מהר"ם מינץ שמסתפק בזה דאולי באופן זה מחוייב לעלות ע"כ יש ליזהר שלא להיות אז בבהכ"נ כדי שלא יבוא לזה ובלא"ה יש לעשות כן משום שלא יאמרו עליו שהוא פגום דמי ידע שלא עקר רגליו קצת בעבודה:
ובמשנה ברורה סימן קכח ס"ק י: או אם א"ל – זה קאי ג"כ בשהיה בבהכ"נ ולא כשאמרו לו בחוץ רק דבא המחבר להורות לנו דאין נ"מ בדין בין תיבת כהנים שקורא החזן בכלל לכל הכהנים או שאמרו לו בפרט לעלות או במה שאמר לו השופך מים ליטול ידיו דהוא מרמז ג"כ על ברכת כהנים כולם בכלל אמור להם הוא ועובר בעשה אם אינו עולה וכ"ז מיירי ג"כ לפי דעת המ"א הנ"ל שעקר רגליו בעבודה. ועיין עוד בבה"ל שביררנו שם עוד דברי המחבר כולל ג"כ דאם שאמרו לו בביהכ"נ קודם שגמר ברכת רצה דהיה אז ביכלתו לעקור רגליו ולא רצה דעובר בעשה לכו"ע ועי"ש עוד במה שכתבנו:
ובעולת תמיד סימן קכח ס"ק ז: או אם אמרו לעלות. פירוש אפילו קודם שקראו להם הש"צ אם יאמרו להם לעלות או ליטול ידיהם צריכים לעלות. וכתב המרדכי [מגילה סי' תתיז] אף דיש שם כהנים אחרים אם לא יעלה יעבור בעשה, ופשוט הוא:
ובביאור הלכה סימן קכח סעיף ב ד"ה או אם אמרו לו לעלות: הנה אם אמרו לו לעלות בעת ברכת רצה ולא רצה לעקור רגליו כלל והיה בבהכ"נ עד שהתחילו הכהנים לישא כפיהם ממש ולא עלה עמהם ברור דעובר בזה בעשה אף דהיה מוכרח מצד הדין שלא לעלות ע"י שלא עקר רגליו וראיה מהג"ה דסעיף כ' דאם א"ל לש"ץ לעלות קודם רצה דעובר בעשה אם אינו עולה אף שלא עקר רגליו עדיין כלל ואפילו אם לא קראו שוב עדיין כהנים וכן מוכח בהדיא בר"ן [ולדעתי זהו מה שכתב המ"א בסק"ב או שא"ל קודם רצה לעלות שהוא מבאר בזה מה שכתב השו"ע או שא"ל לעלות שהיה קשה לו פשיטא ולזה ביאר דקמ"ל דאפילו אם אמרו לו קודם רצה ולאח"כ לא אמר לו כלל ג"כ מהני לזה ואפשר שלזה כוונתו במה שסיים וכן מוכח בר"ן דמהר"ן מוכח בהדיא דבר זה דבאופן זה עובר בעשה ולאפוקי אם א"ל אחר רצה וברצה לא עקר רגליו ס"ל להמ"א דאינו עובר בעשה ואזיל לטעמיה בסק"ל ע"ש וא"צ תו במה שדחקתי עצמי במ"ב ד"ה או לבאר דברי השו"ע דמיירי בחדא גווני דאי הכי ס"ל להמ"א דאין רבותא בזה] אך מסתפקנא אם אמרו לעלות קודם שגמר ברכת רצה ולא רצה ואח"כ קודם שהתחילו לקרוא כהנים ממש יצא לחוץ ולא היה בבהכ"נ בעת נשיאת כפים אם עובר או לא מי נימא כיון דכבר קראו אותו בעת עבודה דהוא התחלת חיובו לנשיאת כפים דהיינו שצריך אז מדינא לעקור רגליו לעלות לדוכן ולא רצה ממילא עקר העשה בזה גופא דהא קי"ל דשוב אינו רשאי לעלות וקרא דאמור להם כבר נתקיים דהא כבר קראו אותו לעלות וא"כ מה הועיל במה שיצא לחוץ בשעת נ"כ גופא או דילמא כיון דזה גופא דשוב אינו רשאי לעלות משמע דהוא אסמכתא בעלמא אקרא ומדאורייתא היה אח"כ ג"כ רשאי לעלות לדוכן אפשר דזמן חיובא הוא העיקר בשעה שהגיע לעצם נ"כ וכיון שהתחכם ויצא לחוץ מתחלה אף שקראו אותו בעת ברכת רצה מיקרי יציאתו זה מקמי דלימטי זמן חיובא ואינו עובר רק משום ויראת מאלהיך דאיתא בקידושין [דף ל"ג]. ויותר מסתברא לומר דזמן חיובא מקרי מעת ששאר הכהנים מכינים עצמם לנ"כ דהוא מעת התחלת עבודה וע"כ כיון שכבר קראו אותו והוא הפך פניו ויצא לחוץ עקר בזה העשה ואין להביא ראיה להיפך ממה שכתב השו"ע בס"ד דצריכין לשהות לחוץ רק בשעה שקורין כהנים ומשמע דבתחלה ג"כ מותרין להיות בבהכ"נ ורק המרדכי מחמיר בזה וכמו שכתב המ"א בסק"ד דז"א דשם איירי שלא אמרו לו לעלות תדע דהא א"ר כתב שם באמת דצריך להחמיר מהאי טעמא לצאת קודם רצה פן יאמר לו אחד ליטול ידיו וצ"ע. ודע עוד דמה שכתבתי במ"ב כשאמר לו השופך מים ליטול ידיו ג"ז הוא בכלל אמור להם הוא מהמרדכי ובסידור יעב"ץ מפקפק בזה קצת ע"ש ובמאירי מגילה ראיתי שכתב דדוקא כשצבור מצוין אותו בכך או שש"ץ קוראם לכך שש"ץ לענין זה כצבור עצמו עכ"ל וצ"ע:
ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קכח סעיף ג: כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבין שיתבאר אם לא עלה לדוכן אף על פי שביטל מצות עשה אחת ה"ז כעובר בג' עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי והוא שיהיה בבית הכנסת כשקרא הש"ץ כהנים או אם אחד משאר העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו שנאמר אמור להם ומתרגמינן כד תימר להון ואם לאו אינו מחוייב כלל לישא כפיו אלא אם רוצה.
והוא שעקר רגליו בעבודה לעלות לדוכן אבל אם לא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה אפילו היה בבית הכנסת כשקראו כהנים ואפילו אמרו לו לעלות כמו שיתבאר ומכל מקום אם אמרו לו קודם העבודה חייב הוא לעקור רגליו בעבודה שלא יעבור על ג' עשה.
(ואף אם לא אמרו לו קודם העבודה אלא שיודע שיקרא הש"ץ כהנים צריך הוא לעקור רגליו בעבודה שלא יגרום שיבוטל מצות עשה של תורה שהרי ברכת עבודה וכל התפלה היא מדברי סופרים ונשיאת כפים היא מן התורה אלא שיש כח ביד החכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה והם מנעוהו מנשיאת כפים כל שלא עקר רגליו בברכת עבודה אף על פי שקוראים אותו ואומרים לעלות א"כ לכתחלה אין לגרום לעקור דבר תורה לפיכך כל כהן שהוא חלוש ואינו רוצה לישא כפיו לא די לו שלא יעקור רגליו בעבודה אלא צריך הוא שלא יהיה בבית הכנסת כשקורא הש"ץ כהנים):
אתר האינטרנט “דעת – יהדות באור החסידות והקבלה” מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.