אכן מצינו מקומות רבים, בהם הרבי מגלה משמעות עמוקה ונוספת, ששופכת אור על כל העניין. ולהלן נציין כמה דוגמאות מן הים.
בעניין נדב ואביהוא, שלכאורה מפורש עליהם בכתוב שהקריבו "אש זרה אשר לא ציווה אותם", ובדברי חכמינו זכרונם לברכה דעות שונות מה היה חטאם של נדב ואביהוא, הרבי מציין את פירוש האור החיים הקדוש על המילים "בקרבתם לפני השם" שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה הכתוב מרמז ש"הגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדבקות נעימות ערבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם ממש".
הרבי שואל איך מתאים דברי האור החיים עם הכתוב בפסוק שנדב ואביהוא הקריבו לפני השם אש זרה "אשר לא צוה אותם" והרבי הופך את הדברים למעלה גדולה, ומסביר שהם הגיעו לדרגת התאחדות כל כך גדולה עם הקדוש ברוך הוא שכבר לא שייך הלשון "ציווי" למישהו נפרד מכיוון שהם בדרגה מאוד מאוד גבוהה של חיבור אל הבורא – אשר לא ציווה אותם. כך גם הרבי מפרש את הפסוק "ותצא אש" שנאמרה לגביהם בהשוואה לפסוק "ותצא אש" לאכול את קרבנות המזבח ביום חנוכת המשכן. ומפרשו באופן חיובי ולמעליותא.
יסוד זה שכאשר יש אפשרות לפרש הפסוקים באור חיובי ולמעליותא כך אכן מפרשים אנו מוצאים בסוגיא נוספת, בסיפור לידת עשו ויעקב ובכלל בחיי עשו.
ביאור נוסף מעניין שיש בו גם מימד של לימוד זכות על יצחק אבינו בהיותו אחד משלושת האבות הוא בעניין מאמר רבותינו ז"ל על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – שכבר בבטן אמו, עשיו נמשך אחר עבודה זרה.
ואף כי במבט ראשון נראה לנו שזה לכאורה בעיה של עשיו בלבד אבל הרבי מעיר את תשומת לבנו לכך שלא יתכן לומר שיצחק אבינו אחד משלושה אבות שהיו מרכבה לרצון העליון זאת אומרת שכל אבריהם היו כל הזמן בטלים אל הרצון העליון. ואם כן, כיצד יתכן לומר שאצל יצחק ורבקה, טרם לידת עשו, הוא כבר נמשך לעניינים של עבודה זרה.
בשיחות רבות הרבי מבאר כי עניינו של עשיו בשרשו אצל יצחק הוא להיות סוג של עבודת השם ואופן של הכובש את יצרו. כפי שהרמב"ם מבאר
[1] על שני האופנים של העבודה הרוחנית, אחד שנקרא החסיד המעולה והשני הכובש את יצרו. ואם אכן עשו לא היה גדל ויוצא לתרבות רעה הוא היה מגיע למעלה רוחנית גבוהה מאוד גבוהה של בעל תשובה, דרגא כזו שהקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא הוא פנימי יותר וגדול יותר.
וביאור זה נמשך גם בעניין הדרשה על הפסוק "ויגדלו הנערים" שבזוהר מפורש שהכוונה היא לגדילה רוחנית וכן בילקוט שמעוני כותב שעשיו גם בכלל הגדילה אלה שקלקל במעשיו אחר כך.
זאת אומרת שגם עצם היותו של עשו איש שדה בהיותו גדול זה בשביל להצליח לבצע את עבודתו בעולם להתגבר ולכבוש את העלמות וההסדרים של שדה. וכך גם מבאר את הביטוי "יודע ציד" – הכוונה הייתה ליישם את העבודה בעולם גם במקום שיש צורך ברמאות מה שמבואר בתורת החסידות בעניין ההתלבשות בלבושי המתברר.
פירוש מעניין נוסף איך שהרבי הופך עניין של חיסרון לעניין של מעלה גם כשמדובר בפסוקים מפורשים לכאורה הוא בעניין של "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה" האמור לגבי לידת רבקה
[2], שם הרבי מביא את דברי רש"י על ההבדל שבתמר כתוב "ויהי בעת לידתה והנה תאומים בבטנה". והסיבה שברבקה כתוב תומים – חסר, היא מכיוון שאחד צדיק ואחד רשע מה שנשמע כחיסרון אצל רבקה.
הרבי מקדים שאלה כיצד יתכן שאצל רבקה, שההיריון שלה היה בתכלית הצניעות, יהיה עניין של חיסרון. ומבאר על כך שלהיפך, רבקה דווקא מחזיקה בבטנה את שתי המעלות, גם את המעלה של החסיד המעולה וגם את המעלה של הכובש את יצרו.
מסביר הרבי שאדרבה, דווקא זה שרבקה מחזיקה בבטנה אחד צדיק ואחד רשע מראה על מעלתה, בכך שמחזיקה בבטנה את שתי המעלות גם את מעלת החסיד המעולה וגם את מעלת הכובש את יצרו. ולכן דווקא בא נאמר "וימלאו ימיה ללדת", זאת אומרת שההיריון שלה הוא הריון מושלם – הריון מלא, שמכיל בתוכו את שתי המעלות. ולא כמו שנראה במבט הפשט שמכיוון שמחזיק הרשע לכן סובלת יותר בהריון תשעה חודשים.
בעניין נוסף הרבי מתייחס לפסוק
[3] "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" ולביאור רש"י מדוע היא נקראת בת לאה ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית הייתה שנאמר ותצא לאה לקראתו.
גם כאן הרבי שואל מדוע בחר רש"י פירוש שמדבר בגנותה של דינה, והרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב. הרבי מבאר שוב שלהיפך, הכתוב כאן בא להשמיע לנו דבר חיובי על דינה, שבדיוק כמו שהיציאה של אמה הייתה יציאה חיובית – שהייתה מתאווה ומחזרת להרבות שבטים כך יציאת דינה הייתה דבר רצוי כשלעצמו.
וזה מתבסס על פירוש רש"י שיעקב שם את דינה בתיבה "שלא יתן בה עשיו עיניו" ולכן נענש יעקב, על כך שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם. ומכאן רואים שמעלתה של דינה הייתה גדולה כל כך, עד כדי שהיה בכוחה להחזיר בתשובה גם את עשיו הרשע.
וזה מה שרש"י בא להדגיש, שיציאתה של דינה הייתה להחזיר למוטב את בנות הארץ. ולכך הכתוב מדגיש "ותצא דינה בת לאה", שגם דינה הייתה יצאנית למעליותא.
וגם בזה הרבי מוציא הוראה נפלאה לבנות ישראל שאף על פי שכל כבודה בת מלך פנימה ונקראות עקרת הבית צריך להיות להם גם את ההשתדלות להשפיע גם בחוץ לקרב את הלבבות של בנות ישראל הנמצאות בחוץ.
זה ממש תמצית מכמה מקומות בולטים, וכמובן שישנם עוד מקומות רבים, ותן לחכם ויחכם עוד.
[1]בשמונה פרקים פרק ו
[2]בפרשת תולדות
[3]בפרשת וישלח
