הנה בכל זה יש לנו לברר וללבן בפרטי הדין של טיט או בוץ שנדבקו על הנעל, שכותב בזה הרב המחבר בעניין זה בסימן שלו – מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו מתכוין לתלוש. אבל האוכלים בגנות, אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם, אף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא; אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין שאינם מצמיחין. הגה: ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות, אם ישתמש שם עם מים, דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים (ב"י בשם סה"ת).
ובעניין טיט שעל הנעל, מביא אדה"ז שישנם ב' דעות, וכמו מבאר האדמו"ר הזקן בסימן שב סעיף יד, שמביא הוא שישנם ב' דעות בזה – טיט שעל רגלו או על מנעלו מקנחו בכותל אבל לא בקרקע גזירה שמא ישוה גומות שבקרקע בכוונה לפי שדרך אדם לחזר אחר מקום גומא לקנח בו רגליו שהטיט מתקנח שם היטב ומתוך שהוא עסוק לקנח יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויכוין להשוות הגומות בקינוחו ויש מתירין אף בקרקע שאין חוששין שישוה גומות במתכוין ואם הושוו הגומות מאליהן ע"י קינוחו אין בכך כלום שדבר שאינו מתכוין מותר ויש אוסרין אף בכותל של חומה מפני שנראה כמוסיף על הבנין.
ופוסק אדה"ז בעניין זה – ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל ומותר לקנח מן הדין בין בקרקע בין בכותל של חומה אלא שלכתחלה טוב לקנח בקורה או בכותל של עץ שהוא מותר לדברי הכל וכן בחתיכת חרס המותרת בטלטול ע"ד שיתבאר בסי' ש"ח ואם אין לפניו אחד מכל אלו יותר טוב לקנח בכותל אפילו של חומה מלקנח בקרקע מפני שרבו המתירין על האוסרין לקנח בכותל של חומה:
עד כאן התבאר בקשר לטיט של הנעל, ולהלן מסביר אדה"ז בקשר לטיט שנמצא על הבגד – טיט שעל גבי בגדו לא ישפשפו מבחוץ (דהיינו במקום הטיט) מפני שנראה כמלבן אלא ישפשפו מבפנים כיצד לוקח הבגד מבפנים (דהיינו בצד הב' כנגד הטיט) ומשפשפו שאז אין הדבר ניכר כל כך שמעביר את הטיט שיהא נראה כמלבן ויכול ג"כ לגרד הטיט בצפורן או בסכין אפילו בחודו שאין לחוש בבגד לממחק.
במה דברים אמורים בטיט לח אבל בטיט יבש יש אומרים שאפילו לשפשפו מבפנים אסור ואין צריך לומר לגרדו מפני שטיט היבש מתפרר לפירורים דקים על ידי שפשוף או גרידה והרי זה כעין תולדת הטוחן שמחלק גוף אחד לגופים דקים הרבה ואסור מדברי סופרים אבל מן התורה אין איסור כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר ונטחן ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה מכל מקום כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר אין פירור זה תולדת הטוחן שאין דרך לטחון אלא כשצריך לגוף דבר הנטחן.
ומגביל ומגדיר אדה"ז, באיז טיט אסור ובאיזה טיט מותר, וכך הוא כותב – במה דברים אמורים שאסור מדברי סופרים כשיש שם ממשות הטיט שכשמגרדו נופלים ממנו פירורים זה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה הטיט ומגרד שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומותר וכן מי שבגדו מטונף קצת ואין שם ממשות הצואה אלא המראה בלבד יכול לגרד שם להסיר המראה כדי להתפלל בנקיות אף על פי שמותר להתפלל כך בלא גרידה כמו שנתבאר בסימן ע"ו.
ולעניין מנעל שיש עליו טיט או צואה, והאדם רוצה לשכשך אותו במים, כותב בהמשך – מנעל או סנדל שיש עליו טיט או צואה מותר לשכשכו במים להעבירן מעליו וכן שאר כל כלי עור שנתלכלכו מותר ליתן עליהם מים להעביר הלכלוך או לשכשכו במים עד שיעבור ואין בזה משום כיבוס שאין כיבוס בעור בשכשוך לבדו אבל אסור לשפשפו צדו זה על צדו זה לאחר שבאו עליו מים שזהו כיבוס גמור ואסור גם בעור (מדברי סופרים אבל מן התורה אינו חייב אף אם סחטו אח"כ).
ומכל זה יוצא לעניין הלכה למעשה, שאם הבוץ הוא לח, יכול להורידו על ידי שישפשף נעלו על גבי עץ או מתכת (ואם סוליית הנעל עשויה מעור, אזי ישפשפה על גבי מתכת עבה). ואם הבוץ כבר התייבש על גבי הנעל, אזי אין לשפשף ולגרד את הבוץ משום איסור טוחן. אך אם הנעל עשויה מעור, יכול לשפוך על הנעל מים עד שירד הבוץ.
