כדי להבין זאת, צריכים להקדים ולבאר, שמהותם של האבות היא שונה הרבה יותר ממה שנראה בעיניים גשמיות.
בספרים מבואר ש"האבות הן הן המרכבה", כי כמו שהמרכבה בטלה לגבי הרוכב המנהיגה כרצונו, כן הוא אצל האבות, שכל ענייניהם ועשיותיהם היו "מונהגים" מרצון העליון.
וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן בתניא ש"כל אבריהם כולם.. לא נעשו מרכבה רק (-אלא) לרצון העליון לבדו כל ימיהם".
ועניין זה מתבטא בפועל ממש בנוגע לכמה וכמה ענינים, החל מהמידות שלהם, שמבואר בזה – בנוגע למידות האבות — זה בחסד וזה בגבורה כו' — אין כוונת הדברים שסיבת ומקור מידתם זו היא מפני שכן היה טבע נפשם, אלא מפני שהיו "מרכבה" למידה זו שלמעלה:
אברהם היה מרכבה למידת החסד דלמעלה ובהתאם למידה זו היתה כל הנהגתו, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במידת האהבה; ועד"ז ביצחק שהיה מרכבה למידת הגבורה דלמעלה, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במידת היראה .
אברהם היה בבחינת "אברהם אוהבי", מרכבה למידת החסד, ולפיכך היתה עבודתו העיקרית בגמילות חסדים והכנסת אורחים, ויצחק היה בבחינת "פחד יצחק", מרכבה למידת הגבורה, ולכן חפר את הבארות – עבודה של הסרת העפר והאבנים המכסים על המעיין, וגילוי המים חיים הנובעים מלמטה למעלה.
ומסביר הרבי בכמה וכמה מקומות, מכיוון שהאבות הם מרכבה לאלוקות, מוכרחים לומר שכל המעשים שלהם, כולל כולם, היו מכוונים לרצון העליון.
ענינה של מרכבה הוא שאין לה שום רצון עצמי משל עצמה, וכל כולה בטלה לרוכב לגמרי, ולכן הוא גם בנוגע לעניין שאלתך – האם שייך מציאות של חטא אצל האבות;
חטאים אצל האבות אינם חטאים במובן הפשוט ח"ו, שהרי אצל צדיקים גמורים אין כלל יצר הרע [ובפרט שאברהם אבינו "עשה מיצר הרע טוב", שהוא נעלה מ"לבי חלל בקרבי" שבתניא שם (ראה ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).]
, ובמיוחד אצל האבות אשר היו "כל ימיהם" מרכבה לרצון העליון , אין אפשרית כלל מציאות של רע ח"ו, שהיא השורש לכל חטא,
אלא "חטאם" הוא העדר אור (חטא מלשון חסרון ), שבקדושה עצמה נגרם על ידם העדר מסוים בהמשכת אור עליון. בדומה למיעוט האור שבהשתלשלות המדרגות מלמעלה, שבכל דרגה יש פחות אור מאשר בדרגה שמעליה
[וכמו שצמצום וירידת האור למעלה, עד לצמצום הראשון, הוא בשביל הגילוי, כ"ה גם בנוגע להחטאים שאצל האבות כו'. אלא שמ"מ, בחיצוניות זה נראה לחטא כבסוף הסעיף – בדוגמת הידוע (ד"ה ע"כ יאמרו הנ"ל ובכ"מ) שחסרון האור בצמצום הראשון הוא נתינת מקום לחטא כפשוטו. עיי"ש];
בעניין שאלתך, במעשה שצחק אברהם מובא בקובץ מכתבים של הרבי הריי"צ "מאמר ידוע" על הפסוק "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו , "ואם תאמרו איך אפשר הדבר אשר אברהם יהיה מסתפק במאמר ה', תדעו אשר זהו מצד הגוף ואשר גם גוף קדוש בשר הוא" –
ומסביר הרבי, שגם מאמר זה אינו סותר כלל את כל היסוד שמציאותם של האבות היא קדושה לגמרי, ללא שום מציאות של חטא,
כי אדרבה, מכך שבמאמר זה עצמו מופיע הביטוי "גוף קדוש", מובן, שלא היה זה חטא כפשוטו, כי בקדושה אין כלל רע.
לכן יש להסביר את משמעות המאמר, שגם כל מה שעשו האבות רק "מצד הגוף" ומפני ש"בשר הוא" נעשה באופן שיכול להתפרש בפשטות ובחיצוניות כחטא כפשוטו.
בדוגמת הידוע, שמשם אלקים [שורש הכלים – דוגמת גוף האדם (ראה שער היוה"א פ"ו – פא, רע"א)], אף שהוא שם קדוש, אפשר להיות ממנו יניקה לחיצונים, ועד"ז גליא דתורה, שאף שהיא חכמתו של הקב"ה ואין בה תערובת רע ח"ו (ראה אגה"ק סכ"ו – קמג, ב), מ"מ, אפשר להיות ממנה יניקה ח"ו (ראה קונט' עה"ח פי"ב ואילך). וע"ד מרז"ל (ב"ר פ"ח, ח) עה"פ נעשה אדם: כתוב והרוצה לטעות יטעה, וראה פרש"י שם .
הרי שאין הכוונה של חטא ממש, אלא רק מציאות כזאת שיכולה רק להתפרש בפשטות ובחיצונית כחטא, אבל אינה חטא ממש.
לאחרי שמבינים, שהמהות של האבות היא משהו אחר לגמרי, נעלה הרבה יותר ממה שנראה, כי כל מציאותם הייתה מרכבה ממש לאלוקות,
ובכל חייהם ממש – כל מעשה ומעשה שעשו, הכל היה מכוון לפי הרצון העליון, הרי מובן וגם פשוט – שכל עניין ועניין שהם עשו, הכל הוא כחלק מהמטרה האלוקית בעולם.
ובמילים פשוטות: אין אצלם עניין של חוסר רצון ה', בשום פנים ואופן.
ולכן, ברור ומובן, שגם במעשה זה של אברהם, הרי כנ"ל, הפירוש בזה הוא לא כפי שנראה בפשטות הדברים, אלא יש בו תוכן עמוק.
