סיפור זה, קוראים אנו בכל שנה בהפטרת פרשת זכור, שבה קוראים בתורה על הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", בקשר לחג הפורים שבו גם אנו מקיימים את המצווה של מחיית "המן" שהוא מזרעו של עמלק.
בהפטרה זו מסופר על כך ששאול חמל על אגג מלך עמלק, ועל מיטב הצאן והבקר של עמלק, ומכיוון שזה היה נגד רצונו של הקב"ה, לקח הקב"ה את המלוכה מידיו של שאול והעביר אותה לדוד המלך.
וכדי להבין היטב את השאלה ששאלת, מה גרם לשאול המלך לחמול על אגג מלך עמלק, צריכים אנו להקדים את דברי הגמ' שאומרת על הפסוק "בן שנה שאול במלכו", ששאול המלך לא טעם טעמו של חטא, כמו תינוק בן שנה. ולפי זה, צריכים אנו יותר להבין ולברר מה גרם לו להתנהג בצורה כזו, ומה הוביל אותו לכך.
בשיחה מיוחדת, שנדפסה בליקוטי שיחות חלק ג', שיחה לפרשת זכור, מבאר הרבי, שמוכרחים לומר שמה שהשאיר שאול המלך את אגג בחיים, וגם את מיטב הצאן והבקר, לא היה זה משום שהוא סתם לא שמע בקולו של הקב"ה, אלא שהיה לו טעם בזה, טעם שמקובל בשכל של קדושה.
ולפי זה, יכולים אנו להבין גם את דבריו של שאול בעצמו, שאמר "הקימותי את דבר ה'", כי הוא סבר שלא זו בלבד שהוא לא עשה את ההיפך מהרצון העליון, אלא אדרבה, במעשה זה הוא קיים את הרצון העליון.
והטעם לכל זה, מבאר שם הרבי, ששאול המלך ידע את תוכן העניין של הקרבת הקורבנות, שבמעשה ההקרבה לוקחים בהמה גשמית ומקריבים אותה לקב"ה, הנה בזה נהפך חושך הגשם הבהמי לתכלית הרוחניות. ומתוך החושך נעשה יתרון אור גדול מאוד.
לכן, סבר שאול, שכאשר ישנה הזדמנות כה היסטורית לקחת צאן ובקר מעמלק, שהוא מסמל את "ראשית גויים" – השורש של כל מיני הרע, החושך הגדול ביותר, ולהקריב לפני הקב"ה, הרי בזה הוא יביא לידי יתרון האור הגדול ביותר.
כי ככל שהחושך הוא יותר גדול, הנה גם יתרון האור שיבוא על ידי זה הוא יהיה הרבה יותר גדול ועוצמתי.
כל זה היה מחשבת שאול, שלפי המבואר לעיל מובן שמבחינתו לא היה בזה עבירה על הרצון העליון, אלא ההיפך – קיום הרצון העליון בשלימות.
אלא, שהחסרון בכל זה הוא ששאול הלך אחרי הטעם, הוא עשה לפי מה שהיה נראה לו על פי השכל.
ואכן לפי השכל היה לזה מקום, אבל היה חסר אצלו בתכלית השלימות של "קבלת עול" – ההתבטלות בתכלית לרצון העליון. והרי הרצון העליון בזה היה כמו שציווה הקב"ה – "והחרמתם את כל אשר לו" לעמלק.
ותוכן עניין זה הוא בעצם המענה של שמואל הנביא לשאול "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אלים":
"זבח" ו"חלב" מסמלים עבודה שעל פי טעם ודעת, עבודת הקב"ה במיטב הכוחות של האדם, החלב והשומן, עם כוחות השכל של האדם. ואמנם דורשים עבודה זו מן האדם, ואדם שיעבוד את עבודתו רק בקבלת עול, ללא שום הבנה ותענוג, אזי עבודתו היא רק בכוחות הנחותים שלו, כח המעשה וכו', והוא אינו נותן בעצם את הכוחות הפנימיים והנעלים, ולכן מוכרחים לעבוד גם עם השכל והטעם;
ועם כל זאת, הנה "שמוע" ו"להקשיב" – קבלת עול – הם טובים מ"זבח" ומ"חלב", הבנה והשגה.
והסיבה לזה, כי אם הולכים אחרי השכל, אפשר לטעות (כמו שראינו במעשה זה של שאול, שהבנתו על פי שכלו היתה בפועל טעות חמורה). ובנוסף לזה, אפילו אם מגיעים לידי הכוונה האמיתית של הרצון העליון, הרי אם העבודה של האדם היא רק על פי השכל, נשאר עדיין האדם העובד במלוא הרגש מציאותו – הוא מרגיש את המציאות שלו, וחסרה אצלו ההתמסרות וההתבטלות לקב"ה שבאה מקבלת עול.
ולמרות שדורשים מהאדם שהעבודה שלו תהיה גם על פי שכל, אך ההגעה אל השכל וההבנה צריכה להיות מתוך המקום של קבלת העול.
זהו הביאור בכללות על סיפור זה של שמואל ושאול, וישנם ביאורים והרחבות נוספים לכל זה במאמרי החסידות על הסוגיא הזו, וכן בשיחה הנ"ל בפרטות ובאריכות.
ויהי רצון, שנזכה תיכף ומיד להתגלות מלך המשיח, שאז יכרית הקב"ה את כל מציאות הרע מן העולם, ותהיה מציאות של טוב בלבד – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
