הנחת רק תפילין של יד

אדם שה'תפילין של ראש' שלו נפסלו, ואין לו במקומו אחרות. האם יניח רק 'תפילין של יד'.

מעיקר הדין שתי הבתים של התפילין (של יד ושל ראש) נחשבות כל אחת מצוה בפני עצמה, ולכן בנידון דידן שנמצא כעת במקום שאין לו להשיג תפילין של ראש אחרים, והם נפסלו, יניח על כל פנים את התפילין של יד, ובברכה.

מקורות

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כו סעיף א: אם אין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה. והוא הדין אם יש לו שתיהם, ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיכול.

עטרת צבי אורח חיים סימן כו ס"ק א: אם אין לו כו'. משום דתפילין אינן מעכבין זו את זו דשתיהן שתי מצות הן, ואעפ"כ מבואר לעיל סי' כ"ה [ס"ט] שלא יפסיק ביניהם מטעם שכתבתי לעיל [ס"ק יב]:

נחלת צבי אורח חיים סימן כו ס"ק א: אם אין לו כו'. פשוט הוא ריש פ' התכלת [מנחות לו ע"ב] במשנה. ומ"ש וה"ה כו'. כ"כ הרא"ש [תפילין סי' יד], ופשוט הוא שם בש"ס. וכתבו התוס' בערכין (דף ג' ע"ב ד"ה של) של יד אינה מעכבת של ראש, אף ע"ג דאמר בעלמא [מנחות לו ע"א] ולטטפת בין עיניך יהיו שנים, היינו בשעה שיניח שניהם צריך להקדים של יד:

עטרת זקנים סימן כו א] [אם אין לו]. מי שאין לו אלא של יד לבד מברך שתים. מכל שכן על של ראש לבד שמברך שתים, (סמ"ג עשין כב קה, ג סמ"ק סימן קנג ספר התרומה סימן ריג ד"ה משפט הברכות לפירוש ר"ת תוספות מנחות לו, א ד"ה לא) [ב"ח ד"ה ואם]:

מגן גיבורים אלף המגן סימן כו ס"ק א: תפלה אחת. כ"ה דעת כל הפוסקים דנקטינן כדהדר בי' ר"ח ואפי' באין לו נמי אין מעכבות מלבד דעת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דמנחות דהבינו מבדבריו דיש לו הוא דאינו מעכבות הא אין לו מעכבות, ועשה"ג שכתבנו דכוונתו הוא דלכתחלה הוא דאינו מותר לו להניחם אבל אם הניח יצא ובאמת שכן ראוי ונכון שישתדל להיות לו שניהם ועיין בפרישה ובתפארת שמואל מהגאון הבה"ז בחדושיו על הרא"ש בה"ק:

ביאור הלכה סימן כו סעיף א ד"ה * מניח אותה שיש לו וכו' – אפילו אם היא רק של ראש לבד ולא יחוש למה שאמרו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים וגם אפילו בעת ק"ש ותפלה מותר לו ללבוש אחת ולא יחוש למה שאומר אח"כ בעצמו בק"ש וקשרתם וגו' והוא אינו מקיים דכל זה דוקא אם יש לו שיכול להניחם משא"כ בזה. ואם הוא מצפה שיביאו לו קודם שיעבור הזמן ק"ש אם הוא איש שדרכו ללבוש תפילין רק בזמן הק"ש ותפלה והוא רוצה עתה ללבשם ולהתפלל בהם בודאי יש לו להמתין עד שיביאו לו השניה ולא יקרא ק"ש ותפילין בתפלה אחת כיון שעדיין לא עבר הזמן ק"ש אבל אם דרכו ללבוש תפילין אפילו שלא בזמן ק"ש והוא רוצה עתה ללבוש כדי שלא לבטל מצות תפילין מעליו פשוט דיכול ללבשם תיכף ולברך עליהם אך לענין לקרות בהם ק"ש נראה דיש לו להמתין עד שיביאו לו השניה:

מגן גיבורים שלטי גיבורים סימן כו ס"ק א: מניח אותו שיש לו. כ"ה דעת כל הפוסקים דנקטינן כסברא בתרא דר"ח דאין לו ג"כ אינו מעכבת מלבד דעת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שם שנראה מדבריו כל"ק דר"ח דדוקא יש לו אינה מעכבת אבל אין לו מעכבת ובאמת שהוא תמוה מאוד דהא מסקינן אלא מאן דלית לי' תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעביד ורבינו גופי' פסק בהל' תפילין פ"ד ה"ד סתם תפלה ש"ר אינה מעכבת ש"י וש"י אינה מעכבת ש"ר ולא חילק בין יש לו לאין לו, ומ"ש הב"י דתלמיד טועה כ"כ מבחוץ וכתבוהו בפנים דבנסחת הערבי ליתא הדבר קשה כתורמוס לומר דטעות נפל בכל ספרי רבינו ובפרט שהקשה שם קושיא למה נקט התנא תפלה ש"י אינה מעכבת ש"ר וכו' דמיירי ביש לו ובלולב נקט ד' מינים שבלולב מעכבות זא"ז דמיירי באין לו דאם היו מצוין כולם אינו מעכבות ולמה שינה הלשון ותירץ שם ע"ז והאיך אפשר שכל זה נעתק בטעות ועיין ברע"ב ותוי"ט שם, והנראה דבאמת צריך להבין גוף הסברא דר"ח דבתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר דאם בתחלה מסתבר לי' לגזור שמא יפשע באין לו אמאי הדר בי' לבסוף מחמת קושית המקשה אלא מאן דלית לי' תרי מצות וכו' הכי אין כח ביד חז"ל לגזור שלא לקיים מ"ע בשביל גזירה שמא יפשע הא שב וא"ת הוא ואף דשני מצות הם כיון דענין א' להם יכולין לגזור ואם נימא דבכה"ג אין בידם לגזור דדוקא היכי דעשו סייג שלא יעבור על איסור דאורייתא הוא דיש כח ביד חז"ל לגזור אבל לגזור על מצוה אחת כדי לקיים מצוה אחרת זה לא גזרו א"כ בתחלה מאי קסבר דגזרו וגם גוף לשון הש"ס אמרו לי' אמרת א"ל לא והאיך אפשר לומר דלהד"מ הא ודאי אמרה, אך באמת י"ל דלכך ביאר רבינו ז"ל כוונה אחרת בדברי הש"ס דבאמת י"ל דלכתחלה גזרו חז"ל באין לו שלא יניח אחת מהם שמא יפשע אבל זה ודאי אם מניח א' מהם ודאי יצא ידי מצוה דאטו מאן דלית לי' תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד רק לכתחלה אפשר לומר כיון דבעינן שיהי' תכופות זו לזו כמ"ש הרז"ה דכתיב והיו שיהי' הויה אחת לשתיהן גזרו חז"ל שלא להניח אחת מהן שמא יפשע ומעתה הכי אזלא סוגיות הש"ס דהם הבינו בדברי ר"ח דאמר לשון אבל אין לו מעכבות דהיינו דמעכב לגמרי שלא יצא ידי מצוה זו כלל כל שלא הניח שתיהן כשאין לו וע"ז א"ל אמרת א"ל לא אלא מאן דלית לי' היינו דבאמת לא אמר מעולם שיעכב שלא יצא ידי מצוה דהא זה ודאי דיצא כיון דשתי מצות הם ורק דהא דאמר מעכבות היינו שאין להניח לכתחלה (ולשון מעכבות נופל ע"ז ג"כ כמ"ש בהגהת סמ"ק דביש לו מעכבות וכוונתו שלכתחלה אין להניחם ועיין בב"י וכנראה שלמדו מלשון התוספתא פ"ו דמנחות תפלה ש"י וש"ר מעכבות זא"ז אם אין לו אלא אחת יניח משמע דכשיש לו שתיהן מעכבות שלא להניח לכתחלה) ולזה קאמר הש"ס ומעיקרא מאי קסבר היינו אמאי אמר מעכבות הא יצא ידי מצוה ומשני גזירה שמא יפשע ובאמת בדיעבד יצא ידי מצוה ורק לכתחלה אין להניחן גזירה שמא יפשע וז"ב ומעתה דברי רבינו מדוקדקים שכ' ומ"ש תפלה ש"י אינה מעכבת ש"ר על מנת שיהי' אצלו שתיהם וכו' אבל אם אין אצלו אלא ש"ר או ש"י אז אין מותר לו להניחם עד שיעשה האחרת שמא יטעה ויסמוך ע"ז תמיד דקדק רבינו וכ' אינו מותר לו להניחם היינו דבאמת ידי המצוה יצא כשמניח אחת אף באין לו דאטו מאן דלית לי' תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד ורק דלכתחלה אין מותר לו להניחם שמא יפשע דבזה לא חזר הש"ס כלל ולכך בחבורו לענין הדין אם מעכבות זא"ז שפיר לא חילק בין יש לו לאין לו דלעולם אינן מעכבות שלא לצאת כנ"ל בישוב דברי רבינו ז"ל ודו"ק ועיין ברא"ם ז"ל סי' ה':

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן כו סעיף א: אם אין לו אלא תפלה אחת בין שהיא של יד בין שהיא של ראש מניח אותה שיש לו ומברך עליה מפני שכל אחת מצוה בפני עצמה ואין מעכבות זו את זו:

סעיף ב: והוא הדין אם יש לו שתיהן אלא שיש לו שום אונס שאינו יכול להניח רק אחת מהן מניח אותה שיכול ומברך עליה: