בענין זה ישנם כמה וכמה ביאורים בתורת החסידות, החל מביאורים בפשוטו של מקרא עד לביאורים בפנימיות התורה, ולהלן אביא חלק קטן מהם.
בפרשת נח נאמר "והיתה הקשת בענן וראיתי' לזכור ברית עולם בין אלקים ובין כל נפש חי' בכל בשר אשר על הארץ"
בפירושו מעתיק רש"י את התיבות "בין אלקים ובין כל נפש חי'" ומפרש: "בין מדת הדין של מעלה וביניכם, שהי' לו לכתוב ביני ובין כל נפש חי', אלא זהו מדרשו, כשתבוא מדת הדין לקטרג עליכם לחייב אתכם אני רואה את האות ונזכר".
וביאור הרבי באחת השיחות (לקו"ש ח"ל, שיחה לפרשת נח), שבפסוק זה מתבטא אחד הענינים הכי עיקריים בברית של הקשת –
"ה"ברית" שבפסוקים הקודמים היא בין הקב"ה והעולם ("ביני ובין הארץ") וענינה, ש"כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם", אזי "ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי גו' ולא יהי' עוד המים למבול גו'". אבל כאן נתוסף עוד ענין של ברית — "בין מדת הדין. . וביניכם", היינו שלא זו בלבד שהקב"ה ירחם אז על העולם ולא יביא מבול, אלא שמדת הדין גופא תחדל מלקטרג ועד שתיהפך לרחמים…"
ומבאר שם הרבי, שעניין זה הוא אפילו שלא יעלה איזה שהוא "קטרוג" על עם ישראל, ש""קטרוג" פירושו לא רק טענה הבאה לחייב את האדם ולהענישו כפי מעשיו, אלא זוהי טענה והשתדלות יתירה לחייבו יותר ממה שהוא מחוייב מצד שורת הדין.
ע"ד שמצינו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה — דלכאורה, ממנ"פ: אם האדם חייב עונש, מדוע אין השטן מקטרג גם שלא בשעת הסכנה? ואם אינו חייב כלום, מה יועיל לו להשטן קטרוגו? אלא הפירוש בזה, שיש ענינים שבזמנים רגילים אין מענישים עליהם, אלא שכשיש סכנה וצריכים שמירה יתירה, אזי מועיל קטרוגו של שטן לחייב את האדם גם על ענינים אלו.
וכן בעניננו: יש מצבים שהנהגת העולם היא באופן שגורמת מחשבה לפני הקב"ה "להביא חשך ואבדון לעולם", וע"ז באה הברית הא' "ביני ובין הארץ", שהקב"ה יזכור את הברית ולא ישחת עוד את הארץ.
אבל לפעמים יש מצב ששייך קטרוג מצד "מדת הדין", "לחייב אתכם" עוד יותר מכפי שורת הדין, וכדי לבטל מעיקרא דבר כזה, עשה הקב"ה עוד ברית "בין אלקים ובין כל נפש חי'", דהיינו "בין מדת הדין של מעלה וביניכם", שעל ידי זה נשללת מעיקרא האפשריות של קטרוג, וכדיוק לשון רש"י "כשתבוא מדת הדין לקטרג כו'" אזי תיכף "אני רואה את האות ונזכר", באופן שמלכתחילה אינו בא לידי קטרוג בפועל,
כי מדת הדין עצמה נהפכת לרחמים, והיא פוסקת אך טוב לישראל, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים."
היינו שהענין המיוחד שנוסף על ידי האות של הקשת, הוא לא רק שלא יהיה בפועל שום עניין של נזק וקטרוג על עם ישראל, אלא הרבה יותר מזה, שלא תעלה שום מחשבת קטרוג על עם ישראל. שזמן קטרוג הוא זמן של סכנה, ואז מחייבים על ענינים שבדרך כלל לא היו מחייבים, וגם ענין כזה לא יהיה.
ויש לקשר זאת לשיחה נוספת של הרבי, על כ"ב אלף תלמידי רבי עקיבא שנפטרו כולם בזמן אחד, שמסביר הרבי שאין הכוונה שרק העניין ש"לא נהגו כבוד זה בזה" הוא זה שגרם את המיתה, אלא זה שהיה זה עת של קטרוג, שבה מענישים גם על ענינים שבדרך כלל לא מענישים ולא מקפידים.
וגם ענינים כאלו לא יהיו כלל וכלל, כי יהיה רק טוב נראה ונגלה למטה מעשרה טפחים בעולם הזה הגשמי.
ובשיחת פ' בראשית תשכ"ה, מבאר הרבי ענין נוסף, פנימי יותר, שמתבטא דווקא באות הקשת:
"והענין בזה – כידוע הביאור בענין אות הקשת שנעשה ע"י המבול, שקודם המבול לא הי' ענין הקשת, כיון שמצד חומריות העולם לא הי' אור השמש יכול לבקוע את העננים ולהשתקף בהם, וכאשר נזדכך העולם ע"י המבול, נעשו העננים זכים יותר ("איידעלער"), ולכן יכול אור השמש לעבור דרכם.
וכן הוא גם ברוחניות – כידוע בפירוש "את קשתי נתתי בענן, ש"קשתי" היינו "דבר שהוא מוקש לי, ולכן נעשה עי"ז ענין ההתקשרות עם הקב"ה באופן של ברית, שלמעלה מטעם ודעת.
וזהו גם הטעם שקודם המבול הי' אסור לאכול בשר, ורק לאחרי המבול נאמר "כל רמש גו' לכם יהי' לאכלה כירק עשב גו'"– כי, בירור הבשר קשה יותר מאשר הבירור דירק עשב, שלכן "עם הארץ אסור לאכול בשר", ורק בגלל הזיכוך שע"י המבול, היו יכולים לברר גם בשר."
מתוך זה תוכל לעיין במקורות נוספים המבארים את ענינה של הקשת, ובעז"ה נזכה תיכף ומייד ממש לגאולה האמיתית והשלימה.
