הלל בבית אבל

ראה במגן אברהם סימן קלא ס"ק י: בבית האבל. א"א שם תחינה ולמנצח שיר מזמור (ב"י י"ד סימן שצ"ג בשם כלבו) וכן נוהגין בקושטנטינא אבל ואני זאת בריתי אומר (כ"ה) וא"א שם הלל אפי' בחנוכה (מהרי"ל ה' חנוכה מ"צ) אבל התני' כתב דדוק' בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וז"ל הרוקח א"א הלל דהוו דבר שמח' ותו דעשר' שפירשו מן הצבור כיחידים דמי עכ"ל, משמע דבחנוכה אומרים דהא יחיד גומר בו לכ"ע ועמ"ש סי' תרצ"א בטור דכל עשרה מיקרי צבור ולכן נ"ל דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכן מ"כ בשם מהר"ן:

ובט"ז אורח חיים סימן תכב ס"ק ב: וקורין ההלל. מ"כ בשם ס' רוקח דאין קורין הלל בבית האבל דא"ל לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש:

ובפרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תכב ס"ק ב: וקורין. עיין ט"ז. וביורה דעה שע"ו ולעיל סימן קל"א במג"א אות י' דבחנוכה יאמרו אח"כ כל אחד בביתו, משמע בראש חודש אין לומר אח"כ בביתו, ועיין אליה רבה קל"א אות (י') [ט']:

ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן רטו: תשובה מבן המחבר צפרא טבא. במדה טובה ומרובה. לאשר דעתו רחבה. ה"ה מחותני ידידי הרב המופלא החריף ובקי כבוד מוה' דוד טויסק נר"ו אבן יקרה מקהלתנו יע"א:

ע"ד שנסתפק רום כבודו מעלתו אם יש לומר הלל במקום שמת שם המת ואין שם אבלים כי לפי דברי הרוקח הביאו שיורי כנה"ג והא"ר ושאר פוסקים שא"א הלל משום לועג לרש דהיינו לנשמה שאוננת שם א"כ מאי נ"מ אם יש אבל או לא מ"מ הנשמה חוזרת לשם והא קיי"ל מת שאין לו מנחמים באים עשרה בני אדם וכו'. הגם ששמעתי שהמנהג הוא שהאבל הולך למקום אחר והציבור אומרים הלל גם ע"ז לא ידעתי טעמם. וליישב המנהג אפשר לדחוק ולומר כשהאבל הולך גם הנשמה הולכת עמו לפי שעה אבל כשאין שם האבל לא ידעתי למה יאמר כנ"ל עכ"ל כבוד מחותני ידידי הרב נר"ו:

הנה גוף דין של הרוקח שאין לומר הלל בר"ח בבית האבל לאו מלתא דפסיקתא הוא ותליא במנהג כמ"ש בשיורי כנה"ג בא"ח סימן תכ"ב סעיף ה'. ואף שהכנה"ג שם מפקפק על מנהג מקומות שאומרים הלל בבית האבל אעפ"כ מסיים שם שלא מלאו לבו למנוע מלאמרו כיון שנתפשט המנהג לאומרו וכן מביא בשם הכלבו וכן פשט המנהג בספרד עכ"ל השיורי כנה"ג. ומעתה כיון דדבר זה תליא במנהג ובגלילות הללו המנהג שלא לאמרו בבית האבל היינו במקום שיש שם אבלים אבל אם מתפללים במקום שמת המת ואין שם אבלים לא נודע המנהג כי בדבר שאינו שכיח כל כך ליכא למפשט מהמנהג כמו שכתב הרמ"א בד"מ ביו"ד סימן שע"ו בשם בנימין זאב דבדבר שאינו מצוי ושכיח לא שייך לומר לילך אחר המנהג. אמנם הדבר תליא בטעמים שכתב הרוקח והם שלשה טעמים. א' דאין אומרים דבר של שמחה. ב' משום לועג לרש כי הנשמה אוננת שם ואיך יאמרו לא המתים יהללו יה. ג' דעשרה שפירשו כיחידים דמו. וטעם ראשון לא שייך אלא כשיש שם אבלים אבל כשאין שם אבלים אומרים הלל לדידן דלא נהגינן לילך לשם לישב במקום האבלים כמ"ש רמ"א בסימן שע"ו סעיף ג' בהג"ה ובפרט למי שיש לו אבלים במקום אחר להתאבל ליכא שום אבילות במקום שמת המת לא שייך כלל טעם של שמחה אבל לאידך טעמי אף על פי שאין שם אבלים אפ"ה אין קורין שם הלל משום שהנשמה אוננת שם וא"כ כיון שנוהגין פה שקודם קריאת הלל האבל הולך למקום אחר ואז אומרים הלל בבית האבל ע"כ שלא חיישינן לאינך טעמי רק לטעם הראשון משום דאין אומרים דבר של שמחה ולכך דוקא כשיש שם האבל אין קורין אבל כשיוצא בשעת קריאת הלל אומרים הלל. ולפ"ז מכ"ש כשאין שם אבלים כלל פשיטא שאומרים הלל דהא ליכא שם מי שיתאבל. ומ"ש כבוד מעלתו לחלק בין אם האבל יוצא לאם אין שם אבל כלל לומר דאם האבל יוצא גם הנשמה הולכת עמו לפי שעה זה הוא דבר שאינו עולה על הדעת ודרך כלל אין לנו להמציא סברות בדברים כאלה אשר הוא למעלה מהשגתנו ודי במה שנכתב בספרים ולמה לן להוסיף בו דברים. ואם אמרו שהנשמה חוזרת למקום שמת שם המת היינו משום שהיא אוננת שם במקום שנתפרדה החבילה ויצאה מן הגוף אבל מה לה להנשמה עם האבל להיות מתלוית עמו לכל מקום אשר הוא הולך. ולכן נ"ל לומר הטעם להמנהג פה למה מכריעים כטעם הראשון ולא חיישי גם לאינך טעמי של הרוקח ובפרט שהב"ח ופרישה מביאים רק הך טעמא משום לועג לרש. משום דסמכו על המג"א בסימן קל"א סק"י שהעתיק דברי הרוקח והשמיט הטעם משום לועג לרש ומביא רק הטעם משום דהוי דברי שמחה ותו דעשרה שפירשו מן הצבור כיחידים דמו. וא"כ עפ"ז נהגו פה דאם האבל יוצא קודם קריאת הלל אומרים הלל דטעם שמחה ליכא וגם הטעם של עשרה שפירשו מן הצבור לא שייך לדידן דהא אנן קיי"ל דיחיד קורא הלל וגם קיי"ל דכל עשרה מקרי צבור כמ"ש הב"י בסימן תרצ"א ולא חיישי כלל להך טעמא דלועג לרש. וכן כתב באליה רבה סימן קל"א דטעמים ראשונים של הרוקח אינם אלא סמך בעלמא ואף דחיישי פה לטעם הראשון משום דאין אומרים דבר של שמחה היינו הואיל ואיכא תקנה שהאבל יכול לצאת קודם הלל אבל אי לאו הכי אפשר לא הוו דוחין קריאת הלל לפי מה דפסק רמ"א בסימן תכ"ב ס"ב בהג"ה. ועוד אפשר לומר דגם הרוקח לא פסק כן אלא בצירוף כל השלשה טעמים יחדיו. וכן מוכח מדברי המג"א דכתב דמשמע מדברי הרוקח שבחנוכה אומרים הלל בבית אבל דהא יחיד גומר בו לכ"ע עכ"ל. ולכאורה קשה איך משמע זה מדברי הרוקח דהא הך טעמא דהוי דבר של שמחה שייך גם בחנוכה א"ו ס"ל להמג"א דמהלשון של הרוקח משמע שכולל כל הטעמים כאחד דדוקא בהצטרף כל שלשה טעמים יחד אז אין אומרים הלל ולא בשביל טעם אחד. ועכ"פ לפי המנהג פה אומרים הלל בבית אבל כשאין שם אבלים. דברי מחותנו ידידו לנצח: הק' שמואל סג"ל לנדא.

ובקיצור שולחן ערוך סימן רז סעיף ו: אין אומרים הלל בבית הנפטר אם יש שם אבל תוך שבעה (משום דהוי כמו לועג לרש, שאומרים בו לא המתים יהללו יה), אם יש שם חדר אחר ילך האבל לחדר אחר, והצבור יאמרו הלל, ואם אין חדר אחר אזי בראש חדש אין צריכין לומר אחר כך הלל בביתם, אבל בחנוכה צריכין לומר הלל בביתם. ואם מתפללין בבית הנפטר ואין שם אבל, או בבית האבל שאינו בבית הנפטר, אומרים גם בראש חדש הלל אלא שהאבל לא יאמר (משום שנאמר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו), אם יום השביעי הוא בחנוכה, אזי לאחר שהלכו המנחמים שפסקה האבילות, יאמר גם האבל הלל מפני שהוא חיוב, ויש אומרים דבחנוכה אומרים הלל גם בבית האבל בצבור, ראש חודש שחל בשבת אומרים הלל בצבור גם בבית האבל, דאין אבילות בשבת.

ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קלא סעיף ה: נהגו שלא ליפול על פניהם בבית החתן ביום כניסתו לחופה מפני שיום טוב שלו הוא ולא בבית הכנסת ביום מילה מפני שמצות מילה בשמחה קבלו עליהם ולא כשיש שם חתן בבית הכנסת ולא בבית האבל מפני שז' ימי אבילות הוקשו לז' ימי החג לענין איסור עשיית מלאכה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל וה"ה לוהוא רחום שאומר[ים] בב' וה'.

ואף לאחר שיצאו מבית החתן והאבל ובאו לבתיהם א"צ לומר תחנון לפי שמקומו הוא מיד אחר תפלת י"ח וכיון שנדחה ממקום קביעתו נדחה לגמרי וה"ה לוהוא רחום במדינות אלו שנוהגים לומר קודם נפילת אפים בכל הימים אף על פי שאמירתו חובה כמ"ש בסי' קל"ד (מכל מקום כיון שחיובו אינו אלא מפני המנהג ועכשיו נפטרו מלאמרו בשעת חיובו דהיינו בזמן שנוהגים לאמרו בכל יום שהוא מיד אחר תפלת י"ח קודם נפילת אפים נפטרו כל היום).

אבל בראש חודש שנוהגים שאין אומרים הלל בבית האבל (יש לכל אחד לומר הלל אחר כך כשבא לביתו שמצות הלל היא כל היום ואין מקומו קבוע מיד אחר תפלת י"ח שאפילו קודם התפלה צריך לקרותו לפעמים כמ"ש בסי' תכ"ב ואצ"ל אחר התפלה שזמנה כל היום אפילו ליחיד בראש חודש ואין אומרים אותו מיד אחר תפלת שחרית אלא משום זריזין מקדימין למצות ועוד שאינו דומה לוהוא רחום שהיו פטורים מלאמרו בשעת חובתו מפני האבלות של אבל שהיא לו כיו"ט אבל מן הלל אינם פטורים אלא שמפני האבילות שבבית אין רוצים לומר שם לא המתים יהללו יה מפני שנראה כלועג לרש לפיכך צריכים לצאת משם ולקרות כמו שהמתפלל כשהוא מהלך בדרך והגיע אצל קברות אחר י"ח מיד שהוא צריך להרחיק משם משום לועג לרש ולקרות הלל).

במה דברים אמורים בהלל של ראש חודש שחיובו אינו אלא מנהג ולא נהגו לקרות בבית האבל אבל בחנוכה שההלל הוא חובה מתקנת חכמים קורים גם בבית האבל שגם האבל חייב בו אלא שנוהגים שהאבל כל ל' ועל אביו ועל אמו כל י"ב חודש אינו עובר לפני התיבה בעת ההלל כי הקהל אז בשמחה כעין שבתות ויו"ט: