עורלה

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות ערלה סימן רצד סעיף ח: ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. הגה: ואסור ללקוט לנכרי פירות מאילן שלו שהוא ערלה, משום שנהנה במה שמחזיק לו הנכרי טובה על זה (כל בו וב"ה בשם א"ח).

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רצד ס"ק ז: בין בשל עובד כוכבים [עיין (בת' חתם סופר סימן רס"ו) שהעלה דערלה של עובד כוכבים בחוץ לארץ דרבנן בעלמא הוא ולא הל"מ אך סיים הואיל ואנו מדמין כו' כיון שלא מצאתי זה להדיא בקדמונים ע"ש]:

ובשו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רפו: יקרתו הגיעני בזמנו והיותי מאז ועד עתה מוקף בכמה ענינים הנצרכים פה לשעה הנחתיו עד עתה היות דעתי לנסוע עתה למרחץ פיזונג אמרתי להיות עט ממהר להשיב לכבוד תורתו אודות ישראל שחכר משר א' גן ושדות מלאים אילנות עושי פרי על משך י"ב שנים ותנאי היה ביניהם שבכל שנה מחוייב ישראל החוכר לחדש בהם נטיעות שלא תכסוף השדה כי בכל שנה הללו נובלין והללו נוצצין וא"כ הדעת נותן שכך מנהגו בכל שנה לנטוע וליסד נטיעות חדשות ובודאי יהיה בתוך עצי הגן ערלה וכן אומר הערל עובד האדמה הגן הזה יותר מעשרים שנה שלעת עתה נמצא בו יותר ממאה אילנות שהם בתוך ג' שנים לנטיעתם והגננן /והגנן/ ההוא אומר שהוא מכיר בהם והנה אם נחוש לדברים אלו יעלה ההפסד מן אותן הפירות לסך ג' מאות זה' לשנה ע"כ שאול שאל האיש ההוא לפר"מ אם יש למצא היתר לפירות הנ"ל וכל יקר ראתה עיניו הבדולחים וצלל במים אדירים במלתעות כפירים כאשר יורו המורים להתיר ושאילנא קדמיכון אם דעתי דעת פעוטים נוטה להסכים והנה הא לן מעשה אצבעות מעשה זוטא לחתום אדיוטא אך לעשות רצונו חפצתי וחפץ ה' בידינו יצליח ויהיה לרצון אמרי פי כריח הניחוח.

הנה ראשית דבריו כתב פר"מ דלכאורה אף אם לא נאמין לגוי וכמ"ש והעלה ש"כ י"ד סי' קכ"ז שדבריו לא מעלין ולא מורידין מכל מקום הכא אפשר לברר ע"י אומנין בקיאין המבינים איזה פרי היא מתוך ג' שנה או איזה פרי היא אח"כ ואומן לא מרע אומנתו וכיון שאפשר לברר צריך לברר לכאורה ועוד הוא ספק הרגיל והוה והדעת נותן שיש כאן ערלה ומר מייתי ליה ראי' מהגה' רמ"א בש"ך י"ד סי' שט"ז סעיף ג' אלא שחזר מעלתו לחפוש היתרא מטעם ס' ערלה בח"ל ומטעם ערלה בשל גוים והנה דרכו דרך חכמים וכל דילדי' אימא כוותי' תלד איברא מ"ש דאפשר לברר ע"י בקיאים לענ"ד לא אפשר דנהי דאינהו בקיאי בפרי בין שנתגדל בתוך ג' שנים לנתגדל אח"כ אבל להשכיל בין השרישה קודם י"ו אב או אח"כ כמבואר בש"ע /יו"ד/ סי' רצ"ד סעי' ד' בהא בודאי לא בקי ובמס' ר"ה י"ג ע"א תמה ש"ס ארבנן דבקיאי בין הביא שליש קודם ר"ה וכו' והם הם אשר דברי אלקים חיים בפיהם אבל זולתם מאן חשוב מאן רקוע מאן פקוע. ואיידי דאיירי אומר דלענ"ד לענין ערלה בח"ל שספיקו מותר אפשר דסגי להשרשה בג' יום קודם שלשים יום לפני ר"ה דהש"ך סי' רצ"ג סק"ב מייתי דברי ת"ה דלענין חדש סגי בג' ימים לפני העומר ובנה"כ צווח שהוא נגד הלכה פסוקה ולענ"ד היה נראה דהרי לכאורה הני תנאי פליגי במציאות ועין ראתה והעידה שנשרש בפחות משתי שבתות בלי ספק אע"כ נראה דכ"ע לא פליגי דאיכא הרכבה דקולטת אחר ג' ימים אבל הם פליגי בכל הרכבה שאינה קולטות שוב אינו קולטות וא"כ כל שנלקטה ידענו שהי' זה קודם שלשים ולמר ס"ל שידוע הוא שקלטה ב' שבתות וזה ידוע לכל מר כדאית ליה אבל כ"ע מודים שאפשר שכבר קלטה אחר ג' ימים ולא אמרו אין הרכבה קולטות פחות משתי שבתות אלא אמרו כל הרכבה שאינה קולטת וכו' דספיקא הוה לכן בעי נטיעה קודם שתי שבתות שאז ידעי' בודאי שכבר השרישה עכ"פ קודם לכן וזה אי אפשר לברר דאפי' נפתח ונשדד אדמתינו ולחפש אחר נטיעת שלא קלטה אחר ג' ימים ותקלוט אח"כ ונימא מזה עתה הוברר שאף עפ"י שלא קלטה תוך ג' קולטה אחר ג' או ב' שבתו' למר דזה א"א דא"כ עכ"פ צריכים לחפות הקרקע ולכסות הזרע בעפר וא"כ פנים חדשות באו לכאן וזריע' חדש' הוא ולעולם ההרכבה ראשונה לא קלטה ולא תקלוט אבל אמת הוא שכל שנזרעה ג' ימים ספיקא היא אי קלטה או לא וס"ל לת"ה דחדש בזה"ז ובשל נכרים קיל וסמכי' אהך ספיקא וסגי בג' ימים וא"ש והשתא א"כ באיסור חדש דאפי' בדרבנן מחמרינן בספיקא משום דהו"ל יש לו מתירים וגם לא שייך כולי האי לומר בי' כל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל דלא אתמר בש"ס אלא בחילוקים שבין ארץ לח"ל אבל חדש שנוהג מן התורה בזמן הבית בין בארץ בין בח"ל רק בזה"ז יש סוברים שהוא דרבנן בזה לא מצינו כל המקיל בזמן הבית הלכה כמותו בזה"ז ואין לנו לבדות קולות מלבינו וכ"כ תר"י ר"פ כיצד מברכין דלא אתמר כל המקיל וכו' אלא בערלה ומעשר ולא בכלאים ואם כי דבריו תמוהים מש"ס שבת קל"ט ע"א הארכתי בזה במק"א מכל מקום מבואר דאין לך בו אלא מה שנאמר וכן מבואר בתוס' במס' שבת קל"ט הנ"ל בסה"ד ע"ש וא"כ בחדש קשה לומר כל המקיל וכו' ואפ"ה פסק תה"ד דסגי בספיקא דג' ימים מכש"כ לענין ערלה בח"ל דנאמרה הלכה ספיקא מותר דלאחר ג' ימים ספיקא מיהת הוי ועוד כל המקיל וכו' א"כ פשיטא דאין לאסור אם נשרשו ג' ימים קודם שלשים יום לפני ר"ה מ"מ להלכה אני אומר ויגדיל תורה ויאדיר ולא למעשה כי לא נשאלתי על זה אבל עכ"פ אמת נכון הדבר שאין האומנין בקיאין על השרשה בין קודם לצאת הככבים לאחר צאת הככבים ומ"ש פר"מ דעכ"פ הוא ספק הרגיל והוה שנוטעים אלנות חדשות מטיבותי' קאמינא נטיעות אילנות הוה ורגיל אבל נשיאת פירות גמורים אינו הוה ורגיל כמ"ש ראב"ד פ"י ממאכלו' אסורו' הל' י"ד ופסק בש"ע י"ד סי' רל"ד סעי' י"ז והנה מתה"ד דמייתי ליה בד"מ שם יש לתמוה קצת בזה דלכאורה משמע ממה שהקשו תוס' בפשיטות בקידושין ל"ו ע"ב ד"ה כל וכו' איך אנו נהנים מן הכרמים וכו' הו"ל לילך אחר הרוב ע"ש וצ"ל כוונתם דרוב הכרמים רוב פירותיהם מהברכה תוך ג' דאלת"ה מה בכך שרוב הגוים מבריכים כל א' מבריך מעט ורוב פירותי' מזקני' אע"כ ידוע הוא שאינו כן וכן הוא באמת וצריך לומר אף על גב דבתוך ג' אינם עושים פירות טובות היינו אילן חדש אבל הנך דיונקים מהישינים שפיר עבדי פרי ומשו"ה הקשו תוס' ותירצו כל זמן שלא נפסקו שרי משום ערלה והנה התה"ד בא להמציא היתר אפי' לאותן שידעי' שיש בהם הרבה שנפסקו מאמותן ובא"י דספיקא אסור וע"ז העלה דהני אינם עושים פירות יפים אלא דקים וקלושים הוא קצת תימה אשתקד נשא הענף הלזה פירות הרבה ונעשה ממנו רוב היין ואחר שנקצץ מאיביה חזר לטעון פירות דקים וקלשים ויהיה איך שיהיה כן הוא האמת וכ"כ באריכות בבאר שבע פ' משוח מלחמה ומכש"כ בשארי אילנות חדשים כמש"כ רמב"ן פ' קדושים וא"כ אין כאן ספק הרגיל כלל ולפ"ז מאי דמייתי פר"מ ראי' מהגה' ש"ע י"ד סי' שט"ז הנ"ל אינו ענין לכאן התם סתם בהמה בחזקת מבכרת וע"י החולב באנו לפוטרה ע"כ באתרי דרגיל והוה דעזים חולבת בלא ולד נשאר בחזקת איסור וההיפוך בהיפך אבל הכא סתם אילן הנושא פירות הוא יותר מבן שלש שנים א"כ כן הוא בחזקת היתר וכן נלע"ד דכל אילן שפירותי' נגמרי' ככל הפירות אין לספק בו כלל ולא להאמין לגוי להחמיר ובפרט בערלה בח"ל שכך נאמרה הלכה ספיקא מותר.

אמנם בהמצא שם אילנות שבאמת פירותי' משונין ואף על גב דנמצא כן לפעמים באילנות זקנים נמי ומכל מקום ספק הרגיל שמשני ערלה הן אם לסמוך באלו הפירות על קולות ערלה בשל גוי או על קולא דספיקא מותר אפי' ספק הרגיל נאמר תחלה ערלה בשל גוי משמע דעת רובא דרובא בהפוסקים דנוהג בח"ל בשל גוי והתוס' קידושין דף ל"ח הנ"ל מייתי ראיות והרא"ש מוסיף להביא והתוס' ע"ז ס"ג ע"ב כ' שרוב ראיות אלו דחוי' וכוונתם מבואר לפמ"ש הם עצמם דף ס"ד ע"א בסוף הדבור דאין קנין לנכרים בא"י להפקיע מחיובו וא"כ כל הראיות מתוקמא בא"י אבל בח"ל לא ונראה דה"ה נמי בח"ל מתוקם בקרקע הקנוי' לישראל וגוי חכר ממנו קנין הפירות וה"ל ערלה וכלאים של ישראל וההיא דאין עודרים הו"מ לאוקמי בהכי ואפילו בכלאי' הכרם אלא דהאמת תי' התוס' דע"כ מיירי בכלאי זרעים ובא"י ובהכי נדחה הראי' מבח"ל יורד ולוקח דמיירי בקרקע חכורה לנכרי ופשוט נמצא ראיות ר"ת דחויות בריווח אך מכל מקום העלו תוס' ב' ראיות ברורות א' מפני מה אסרו גבינות מפני שמעמידים בשרף ערלה והרי גם בח"ל אסרו גבינות וקשה לומר שאסרו כל הגבינות מחשש מיעוטא נכרים החוכרי' קרקע מישראל בח"ל וכן במתני' חוץ מהערלה שנוהג בח"ל בשל גוי ממש דאי לא נהגא אלא בנטיעו' גוי בקרקע ישראל א"כ חלה נמי נוהג בגלגל גוי עיסת ישראל אע"כ מיירי בערלה בשדה גוי ממש וזו ראי' שאין עלי' תשובה וכן פסק הרמב"ם וכמעט כל הפוסקים.

אך אי אסור מדאורייתא מהלכה או רק מדרבנן לא נתברר והנה אפי' להפוסקי' הסוברים חדש בשל נכרים לאו דאורייתא וכדמשמע מירושלמי דמייתי תוס' ר"ה י"ג מה שתגרי נכרים מוכרי' להם וכו' ע"ש וא"כ מתני' החדש אסור מה"ת בכ"מ היינו בשל ישראל דוקא ודכותה והערלה הלכה בשל ישראל ולא בשל גוי מ"מ זה ליתא דוק מסיפא והכלאים מד"ס =מדברי סופרים= אפילו בשל גוי כדמוכח מיורד ולוקט והה"נ ערלה בשל גוים אלא מהא ליכא למשמע מיניה מכל מקום מסברא אני אומר דלמ"ד אין קנין לנכרים בא"י להפקיע מחיובו וא"כ ערלה דכתיב בספר אורייתא דמשה לישראל נאמר דהא לא שייך גוי בא"י כלל א"כ ההלכה שבח"ל סתמא נאמרה ולא הוסיפו על מ"ש בקרא ובישראל קאי ולא בשל נכרים ומרויחים עוד שאם המצא ימצא בשום מקום משמעות ברייתא דנוהגין מה"ת בשל נכרים נימא ר"מ היא דס"ל יש קנין לנכרים עיי' תוס' גיטין מ"ז ע"א ד"ה אמר רבה ולדידי' ערלה דאורייתא על גוי בא"י נמי נאמר וה"ה ההלכה שבח"ל ולית הלכתא כוותי' דר"ח בהא וא"כ ערלה דגוי בח"ל דרבנן וי"ל בזה בקידושין ל"ט ע"א מפירש"י דבור המתחיל בסורי' מותר משמע דלא גריס התם ובח"ל יורד ולוקח וגם מהרש"ל מחקו שם והוא ברייתא ולא מתני' סוף ערלה דמייתי ש"ס לעיל וכן גרסי' לעיל דתנן והכא דתניא וקשה מ"ט לא פריך ממתני' ותו קשי' לפי דמשמע מהר"ן דהש"ס בהס"ד לא אסיק אדעתיה דכך נאמרה הלכה דלמסקנא כ"ע מודים דניתני אידי ואידי וכו' א"כ בהס"ד דלא ידעי זה תיקשי ליה מ"ט מקלינן בספיקא אע"כ ערלה בנכרי בח"ל דרבנן והשתא במתני' דמייתי מגוי המוכר כמו שהוכיחו תוס' לעיל ל"ו ע"ב ד"ה כלאים א"כ הכי קאמר עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא ערלה בשל ישראל הלכה א"כ בשל גוי הוי חד דרבנן מקלינן יורד ולוקח ובכלאים דהוה בשל נכרים תרי דרבנן נחתינן עוד חד דרגא ויורד ולוקט אלא לדידך תרוייהו הוי תרי דרבנן ומשני תני אידי ואידי וכו' אך ר"ז הקשה לר' אשי מברייתא דלא מסיימא בה ובח"ל יורד ולוקח ונ"ל דדברי רמב"ם פ"י ממ"א הל' י"א הם ממתני' שלהי ערלה הנ"ל ודבריו שבהלכה י"ב הם מברייתא זו וזה ברור לע"ד ולא מיירי מגוי אלא סתמא משל ישראל ומקשה שפיר מה"ת להקל בשל תורה ומסיק כך נאמרה הלכה מבואר מזה דערלה של גוי בח"ל דרבנן בעלמא הוא ומ"מ הואיל ואנו מדמין לא נעשה מעשה כיון שלא מצאתי זה להדי' בקדמונים ואדרבא מדהקשו תוספות וכל הפוסקים מיין שעושים אצל הגוי שרובן מבריכים ומשמע מיעוטא עכ"פ אין מבריכים וא"כ מאי קושי' נימא מחבואה א' מצלת על כל הכהנות כולם כמ"ש בהגה' ש"ע י"ד סי' קי"ד סעי' יו"ד /י'/ ודוחק לומר שיודעים בודאי בכל עיר שרוב מבריכים וע"ש ש"כ סקי"ט זה אינו במשמע אע"כ משמע קצת דס"ל דבשל נכרים בח"ל נמי אסור מהלכה. ראה זה מצאתי ברמב"ן פ' ואתחנן בפסוק ובתים מלאים כל טוב שכ' שיתכן שיהיה בורות נמי איסור בטיחה שלהן כגון שטחו באליה ובחלב וכדומה ע"ש וכ' זה להוציא מלבו של רמב"ם שכ' שהיה מלאים מיי"נ =מיין נסך= ע"ש וקשה דהל"ל בפשיטות שמלאים ביין של כלאי הכרם וערלה [אף ע"ג שכבר הזכיר כרמי' של כלאים וערלה א"כ טיחה נמי הא כבר הזכיר כתלי דחזירא אע"כ קרא לא אתי לחדושי מידי אלא להפליג א"כ הומ"ל יין כלאים וערלה] אע"כ של גוי מותר ובשלמא כרמים נטועים צריך להתיר שמותר לישראל לקיימם אף על גב שיוסיפו מאתים ביד ישראל אבל היין שכבר נעשה ביד גוי מעת שבאו לא"י עד אחר כבוש וחלוק מותר מן התורה ויש לדחות.

ונעתיק אל השני אם מהלכה מותר אפי' ספק ההוה ורגיל הנה הר"ן כ' למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הא דאיצטריך הלכה להקל אפי' בספק שקרוב לודאי ויחיד במקום רבים דכל המקיל בארץ וכו' מבואר דלהמון פוסקים דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ואיצטריך הלכה לגופיה להתיר ספק השקול אין לנו ראי' להתיר ס' קרוב לודאי ואף על גב דלכ"ע כל המקיל בארץ וכו' נ"ל סברת יחיד במקום רבים ספק השקול הוא דלולי גז"ה אחרי רבים להטות אפשר דיכחם /דיחכם/ מכל אדם וסברתו טובה משלהם אף על פי שהוא יחיד ומשו"ה כתב ראב"ד במשנה ה' פ"א דעדיות מ"ש ע"ש ומכ"ש כשהרבים הם המחמירים ויחיד מקיל שאפשר שלהם גופי' נסתפק סברת היחיד והחמירו מספק וכמ"ש רש"י בביצה ב' ע"ב כחו דהיתרא עדיף ע"ש וא"כ הוי שפיר בכלל כך נאמרה הלכה אבל להקל בקרוב לודאי לא שמעי' ועוד אפילו להרמב"ם ורמב"ן וסייעתם דס' דאורייתא לקולא לא כ' הר"ן כנ"ל אלא לסברתו דלא ס"ל לחלק בין איקבע איסורא ללא איקבע כמבואר בדבריו בסמוך אבל כבר החליטו כל הגאונים דרמב"ם וסיעתו נמי לא אמרו אלא בלא איקבע איסורא אבל באקבע איסורא מודה דס' דאורייתא לחומרא וא"כ איצטריך הלכה להיכא דאיכא לפנינו מחצה אילנות זקנות ומחצה נטיעות חדשים דס' כי האי שרי אף על גב דאיקבע איסורא אבל בספק קרוב לודאי מנ"ל ונ"ל דהאי ספיק ואנא איכל וספוקי מספקי אהדדי דמשמע מהר"ן דיהבו להו בידיהו נגע בי' משום לפני עור ע"ש וקשה אי הוה ודאי ערלה גבי הנותן איך הותר לו הנאתה לתת' לחברו ולספקי' ליה וצ"ע לכאורה ע"כ נראה דמיירי בספיקא דאיקבע איסור' דמה"ת להחמיר והכא להקל מה"ת ומ"מ מדרבנן אסור גם בערלה וזה הספק המותר מה"ת התירו רבנן לספקו לחברו שלא יבין חברו שבא מגן הספק ויהיה אצל חברו ס"ס =ספק ספיקא= ולגבי הנותן ס' א' המותר בערלה מהלכה ונהי דאסרו רבנן מכל מקום התירו להנותן לספק לחברו ואם נוכל לומר דגם בכלאים הנהיגו חז"ל כל חומרי וכל קולי ערלה משום דדמי להדדי בכל מילי ונימא באיקבע איסורא בכלאים בח"ל נמי אסור ולא הותר אלא לספק לחברו אם האמת כן הוא י"ל בהכי מיירי רמב"ם ספ"ח מהל' כלאים דהתם גוי מאן דכר שמיה דהא מיירי מישראל דאסור לו לזרוע כלאים והותר לו לספק עיי' כ"מ שם ועפ"י דרך זה בגן שהוא כולו ספק אם נטעו קודם צ"ה =צאת הכוכבים= או אחר צאת הככבים וכדומה דספק כה"ג שרי בכל התורה לרמב"ם ורק מדרבנן אסור הותר הכא לגמרי והיינו דברי רמב"ם פ"י ממ"א ה' י"ב הנ"ל וכן גן שכלו ערלה אך שנמכר חוצה ויש ספק אם הפירות באו מתוכו או ממקום אחר גם ס' זה מותר מה"ת בעלמא והותר הכא לגמרי והיינו דברי רמב"ם שם בהלכה י"א אלא שהוסיף שאפי' באו הפירות מתוך הגן לחוץ יש ספק אולי פירות אחרות הביאו לו והטמינם בגן כי לא איקבע איסורא דתלושין בגן אלא מחוברים והתלושים כל שלא ראינוהו בוצר מהגן תלינן להקל.

והנה בב"ב כ"ד ע"א תוספות דבור המתחיל לימא וכו' ויע"ש בנימוק"י בשם רמב"ן כ' למסקנא אף על גב דקי"ל דאזלינן בתר רובא מ"מ עינבא דבגבה מצנעי אמרי' כאן נמצא וכאן היה ומייתי ראי' מירק נמכר חוצה לו דהתם הוי כמו בתוכו וצ"ע לכאורה א"כ אמאי מותר בערלה בנמכר חוצה הא קרוב כי האי כי וודאי ערלה לרמב"ן דכאן נמצא וכאן היה וי"ל דס"ל בתוכו ממש הוי חזקת כאן נמצא וכאן היה אבל בחוץ בסמוך נהי חזקה אין כאן דהרי ע"כ לא כאן נמצא שהרי פרוש ממקומו מכל מקום איננו כמו קרוב בעלמא דרובא עדיף מיניה אלא הכא נהי דאיכא רובא דעלמא דהתירא לעומת זה איכא רובא דהנמכרים חוץ לגן בא"י מתוך אותו הגן ותוך אותו הגן הוי חזקת כאן נמצא וכאן היה והתם תרי רובא מתנגדים וספיקא הוא משו"ה בח"ל מותר כנלע"ד כוונת הרמב"ן בזה.

וא"כ הרמב"ם דמתיר בח"ל אפי' מתוך הגן משמע דס"ל להתיר ספק בח"ל אפי' היכא דקרוב לודאי דחזקה כאן נמצא ויש לדחות דרמב"ם לא ס"ל סברת כאן נמצא באיסור ויעיי' בנימוק"י ביבמות בסוגי' דיצחק ריש גלותא ועיי' מרדכי ס"פ המדיר ואין כאן מקום להאריך ואין כאן ראי' להתיר ספק קרוב לודאי ע"כ כל האילנות שניכרים פירותי' דקים וקלושים הם ספק קרוב לודאי ערלה ואין בידינו להתיר להדי'.

והנה כתבתי במ"א דלא מצאתי בש"ס שמחוייב אדם לשרוף ערלה ורמב"ם נמי לא מייתי ליה במקומו כלל אלא בהל' פסולי מוקדשי' דרך אגב אשר מזה נ"ל מעולם לא נצטוה לבער ערלה מן העולם אלא שאסור בהנאה וסגי ליה בשריפה להתיר אפרן לאפוקי בב"ח דלא סגי בהכי אבל שיהיה מצוה להדר לשורפו לא מצאתי וכן לא ראיתי מעולם מרבותי ששורפים רק הניחום וירקבו הן אמת בכלאים קאמר ש"ס ר"פ ר' ישמעאל במס' ע"ז למעוטי תפלה אך התם קאי על גידולו של כלאים למעט ולבטל מעשה התיעוב אבל אם נעקר ממקום גדולו שוב אין מצוה בביעורו וקרא אמר לא תזרע כרמך כלאים פן תגרום לך שתוקד אש פי' נהי שלא תגרום איסור הנאה מאפרן עכ"פ תגרום אסור הנאה מגופן אבל אין מצוה בשריפה נמצא אין הבעלים צריכים להדר לחפוש אחר אותן פירות דקים וקלושים איה הם ואם נבא לידם יהא להם איסור הנאה ואם הגנן מוכר פירות ומייתי להו מעות לבעלים פשוט שאינם צריכים לחוש בחליפי ערלה לאחר שעבר הגוי ומכרן שמא היה בהן מהני פירות אף על גב דלא בטילי ברוב דהרי נכרי' הם בדקותן מכל מקום נ"ל הנ"ל ואינני אומר למעשה רק פר"מ ישים עיונו על הדבר אשר יראה בעיניו יעשה יורה יורה ידין ידין ודבר ה' בפיו אמת. פ"ב ליום ה' י"ד מנחם תקע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

ובשולחן ערוך יורה דעה הלכות ערלה סימן רצד סעיף ז: דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ. ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ, אבל בחוצה לארץ פירות הבאים אחר שעברו שני ערלה מותרים בלא פדיון (וי"א שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם, ולא בשאר אילנות) (טור בשם הגאונים ורמב"ן ורא"ש וע"פ).

ובביאור הגר"א יורה דעה סימן רצד ס"ק כח: דין נ"ר כו' וי"א כו' וי"א כו'. סברא השלישית עיקר והיא סברת הגאונים וכן סתם לקמן בסי"ז וכ"כ תוס' בברכות ל"ה א' ד"ה ולמאן כו' וה"ר יונה הקשה ע"ז דא"כ ל"ל למימר בקדושין ל"ט א' לא צהריתו לא קי"ל כו' הא בלא"ה כל המיקל כו' אלא דלא אמרינן אלא בצלף דוקא וזהו סברא ראשונה ודבריו תמוהין דהא אמרינן בשבת קל"ט א' וקי"ל כו' [וכן אמרינן בירושלמי ספ"ד דכלאים דברי חכמים ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מיקל בח"ל א"ר יעקב בר אחא ותני תמן הלכה כדברי מי שהוא מיקל בח"ל וכ"ה שם פ"ו סוף מתני' א' ומשמע שם בכ"מ]. וקושייתו שהקשה קשה שם יותר ל"ל למימר כדר"ט הל"ל כדר' יאשיה משום ה"ט אלא צ"ל כמ"ש תוס' שם סד"ה ולישלח כו' ע"ש. וסברא שניה הוא סברת הרמב"ם וז"ל בפ"י מהמ"א יראה לי שאין נ"ר נוהג בח"ל וק"ו מה סוריא אינו נוהג כמ"ש בהמ"ש ק"ו לח"ל כו' וז"ל בפ"ט מהמ"ש וכשם שאין מ"ש בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ודבריו לקוחין מהירושלמי פ"ה דמ"ש אבל הוא תמוה מאד דמשם ראיה להיפך [וכן מצאתי ברשב"א בב"ק ס"ט א' שכתב שהרמב"ם למד מהירושלמי הזה ותמה ג"כ עליו ע"ש שהאריך בפי' הירושלמי] וז"ל הירושלמי שם תמן תנינן רי"א אין לעובד כוכבים כרם רבעי וחכ"א יש לו כו' רב ביבי אמר קומי ר"ז בשם ר"א אתיא דר"י כב"ש כמה דב"ש אמרו לא למדו לנ"ר אלא ממ"ש כמ"ד אין מ"ש בשביעית ודכוותיה אין נ"ר בשביעית כן רי"א לא למדו לנ"ר אלא ממ"ש כמ"ד אין מ"ש בסוריא ודכוותיה אין נ"ר בסוריא כו' רי"א אין לעובד כוכבים נ"ר בסוריא ור"ל כמו שאין חייב בשל עובד כוכבים בסוריא כמ"ש שבסוריא יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מידי תרומות ומעשרות כמ"ש במתני' פ"ו דדמאי המוכר פירות כו' וסוף מעשרות הלוקח שדה כו' ופ"ד דחלה ישראל שהיו כו' וכמ"ש בר"ס של"א ע"ש מס"ג עד סי"א. וז"ש רי"א אין לעובד כוכבים כרם רבעי דוקא בסוריא ודוקא עובד כוכבים ולרבנן אפי' עובד כוכבים בסוריא וכן מבואר להדיא בתוספתא וער"ש בפ"ג דתרומות שם ד"ה אין לעובד כוכבים כו' כדתניא כו':

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רצד ס"ק ו: נוהג אף בח"ל עיין בשער המלך פ"ט מהלכות מעשר שני שתמה על המחבר דכאן סתם כסברת תלמידי הר"ר יונה ור"י הזקן שהובאו בב"י דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ כו' אלא דוקא היכא דאיתמר בגמרא אלא שאח"כ כ' סברת הרמב"ם בשם יש מי שאומר ואילו בסעיף י"ז כתב אף על פי שהמנהג כו' משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בחוץ לארץ והוא סברת הרא"ש מטעמא דכל המיקל בארץ אם כן דברי המחבר סתרי אהדדי ע"ש ועיין ביאור הגר"א ז"ל:

ובש"ך יורה דעה סימן רצד ס"ק יז: ויש מי שאומר כו'. הלכך נראה דבין בכרם רבעי ובין בנטע רבעי יש לפדות בח"ל בלא ברכה: