בגמרא במסכת פסחים מובא שאם נפל חם לתוך חם (בשר רותח לתוך חלב רותח, או בשר נבילה רותח לתוך משקה של היתר רותח) – דברי הכל אסור (שההיתר בולע מהאיסור), ואם נפל צונן לתוך צונן – דברי הכל מותר. ואם נפל חם לתוך צונן, או שנפל צונן לתוך חם – לדעת רב עילאה גבר (העליון "מנצח"), ולדעת שמואל תתאה גבר (התחתון "מנצח"). כלומר במקרה שנפל רותח לתוך צונן (ואין זה משנה אם האיסור הוא הרותח או שההיתר הוא הרותח) – לדעת רב הרותח שהוא העליון גובר, וממילא אנו מתייחסים לכך כמו נפילת רותח לתוך רותח, ואילו לדעת שמואל הצונן שהוא התחתון גובר, וממילא אנו מתייחסים לכך כמו נפילת צונן לתוך צונן. ובמקרה שנפל צונן לתוך רותח – לדעת רב הרי זה כנפילת צונן לתוך צונן (שהעליון גובר), ולדעת שמואל הרי זה כנפילת רותח לתוך רותח (שהתחתון גובר).
לשיטת שמואל בחם לתוך צונן צריך להסיר כדי קליפה:
הגמרא מביאה שתי ברייתות כשיטת שמואל. אחת מהברייתות אומרת "חם לתוך חם – אסור, וכן צונן שנתן לתוך חם – אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן – מדיח" (די בהדחה ומותר). הגמרא מקשה על כך: כיצד יתכן שבחם לתוך צונן די בהדחה, הרי עד שהצונן מקרר את החם שנפל לתוכו בוודאי בולע הוא על כל פנים מעט, וממילא יש להצריך הסרת "כדי קליפה"! הגמרא מתרצת: אכן הנוסח הנכון של הברייתא הוא "חם לתוך צונן – קולף, צונן לתוך צונן – מדיח".
הלכה כשמואל:
כל הראשונים והאחרונים הסכימו שהלכה כשמואל (בגלל שהברייתות שהביאה הגמרא מסייעות לדבריו), והיינו שאם התחתון חם בשיעור יד סולדת נחשב כאילו גם העליון חם כמותו, ואם התחתון צונן נחשב כאילו גם העליון צונן כמותו.
לשון השו"ע:
שו"ע : "נפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון, או אפילו איסור צונן לתוך היתר חם – הכל אסור (אם אין ששים כנגד האיסור), דתתאה גבר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון, ואין צריך לומר דהיתר צונן לתוך איסור חם שהכל אסור. אבל אם העליון חם והתחתון צונן – אינו אוסר אלא כדי קליפה אפילו אם העליון החם איסור".
לרמ"א ולט"ז כלי שני אינו אוסר אפילו בדבר גוש:
רמ"א: "וכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון, כגון מיד שהסירו מן האש מניחו עם ההיתר. אבל אם כבר מונח בכלי שני, ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו, אינו אוסר כלל, דכלי שני אינו אוסר כמו שנתבאר. ואם הניחם זה אצל זה (שנוגעים מן הצד), אם שניהם חמים מחום כלי ראשון, הכל אסור. ואם האחד צונן, ההיתר צריך קליפה במקום שנגע".
משמעות הרמ"א שדבר גוש הנתון בכלי שני דינו ככלי שני. וכן פסק הט"ז.
למהרש"ל וש"ך דבר גוש ככלי ראשון:
אמנם הש"ך כתב שדעתו נוטה להסכים עם מהרש"ל שדבר גוש דינו ככלי ראשון, והוסיף הש"ך שאורז ודוחן צלולים שנשפכים כרוטב אינם נחשבים דבר גוש.
שורש המחלוקת בדבר גוש:
תוספת ביאור.: התוספות אומרים בענין החילוק בין כלי ראשון שדפנותיו אוגרות חום רב, לבין כלי שני שדפנותיו אינן חמות וממילא בזמן שמעבירים דבר רותח לכלי שני הוא מתחיל בתהליך מהיר של איבוד חום. לאור זאת יש לדון במקרה של מאכל מוצק שהתבשל בכלי ראשון והועבר לכלי שני, שמצד אחד אפשר לומר שכיון שאינו מתערב בדפנות הכלי השני הרי הוא שומר בתוכו את החום של הכלי ראשון (זוהי סברת המחמירים בדבר גוש), ומצד שני אפשר לומר שאין בכוחו לבשל כיון שחסר לו את הדפנות המחממות של הכלי ראשון (זוהי סברת המקילים בדבר גוש).
"תתאה גבר" בכלים:
לרמ"א וש"ך גם בכלים אומרים תתאה גבר:
הרמ"א כתב על פי איסור והיתר שגם במקרה של איסור שהניחו בכלי של היתר או להיפך אומרים "תתאה גבר" כמו בשני מאכלים. וכן פסק הש"ך. לפי זה, אם נפל מאכל איסור רותח לתוך כלי היתר צונן – די שיהיה בכלי 60 כנגד הקליפה של המאכל האסור (וכן אם נפל מאכל היתר רותח לתוך כלי איסור צונן – די שיהיה במאכל 60 כנגד הקליפה של הכלי האסור). אך אם נפל מאכל איסור צונן לתוך כלי היתר רותח – צריך שהיה בכלי 60 כנגד כל המאכל האסור, ואם אין 60 הכלי נאסר (וכן אם נפל מאכל היתר צונן לתוך כלי איסור רותח – צריך שיהיה במאכל 60 כנגד כל הכלי האסור, ואם אין 60 המאכל נאסר).
למהרש"ל בכלים אין אומרים תתאה גבר:
אמנם לדעת מהרש"ל לא שייך בכלים "תתאה גבר", כיון שרק בשני מאכלים שייך לומר שהחום של התחתון משפיע על העליון שיהיה כמותו, אבל כלי ומאכל יש להם סגנונות שונים של חום וקור. לפי זה, מאכל איסור שנפל לתוך כלי היתר או מאכל היתר שנפל לתוך כלי איסור – אם אחד מהם (הכלי או המאכל) רותח צריך שיהיה בהיתר 60 כנגד האיסור, ואם אין 60 ההיתר נאסר.
תשובה על פי האמור
לשיטת הרמ"א והש"ך הסוברים שגם בכלים שייך הכלל שהתחתון גובר, הרי שהסיר הצונן גובר על המרק הרותח שהוכנס לתוכו, ובמילא אין צורך שיהיה במרק 60 כנגד כל הסיר, אלא מספיק שיהיה במרק 60 כנגד הקליפה של הסיר (שכבה דקה מהסיר) והמרק מותר.
אמנם לשיטת מהרש"ל אין אומרים בכלים תתאה גבר, ולכן אם אין במרק 60 כנגד הסיר – המרק אסור.
