כל תהליך של שינוי פנימי מתחיל משאיפה, מרצון. אדם רוצה להתקדם, להשיג יעד שהציב לעצמו, גשמי או רוחני, ולשם כך הוא מוכן להשתנות.
במקרים מסוימים התהליך איננו מצליח. נדמה שמקור הקושי טמון על פי רוב בשלב מוקדם למדי – באיבוד אותו 'רצון' שהוא ה'מנוע' של התהליך כולו. האדם כבר לא מרגיש שום רצון להתקדם ולצאת מהבעיה שבה הוא 'תקוע'. במקרים חמורים יותר – הוא גם מוצף ברצונות שליליים, קשים, והם עצמם הופכים להיות מקור לבעיות רבות.
"זה לעומת זה עשה אלוקים" – כשם שיש בתוכנו רצונות מתוקנים, כך יש בנו גם רצונות לא נכונים. מאחורי כל רצון יש עונג (אמיתי או דמיוני). האדם 'משער' שאותו הדבר שהוא 'רוצה' יגרום לו לטוב, והוא מנסה להגיע לאותו טוב.
השלב הראשון של כל תהליך הכרתי הוא 'עשיית סדר' – צריך למיין את הרצונות, לבחון אותם, להבין נכונה את המציאות, ומתוך כך – לפתח רצונות נכונים.
לפעמים האדם מצליח לברר את הסיבה של אותם רצונות, מאחר שיש בהם טעם ועונג גלוי (בלשון החסידות: רצון שעל פי טעם ודעת), אך לפעמים הרצונות עמוקים, והם מעבר לשכל ולהיגיון.
מול הרצונות הלא הגיוניים של הקליפה, צריך לעורר את הרצונות הפנימיים של הקדושה – רצונות שהם למעלה מטעם ודעת. זו מהותה ועניינה של עבודת התשובה: לעורר את אותה אהבה עצמית לה', שלמעלה מטעם ודעת, שבימים אלו – סגולתה להתגלות.
על התשובה נאמר ש"אין לך דבר שעומד בפני התשובה". כוחה של התשובה בלתי מוגבל. גם החטא החמור ביותר יכול לבוא על תיקונו על ידי התשובה.
עבודת התשובה במשמעותה הפשוטה היא ההחלטה לשנות את מעשינו הלכה למעשה, אך הפנימיות שלה כוללת גם שינוי של הרגש והמחשבה שעומדים מאחוריהם.
הבסיס של השינוי הוא הרצון. ושורצים להשתנות, יש לעורר את הרצון בהחלטה תקיפה.
וכפי שכותב הרבי באחד ממכתביו: "…בסיכום כללי רואים סוף סוף כי הדבר תלוי ברצון העצמי ובמדת ההחלטיות… בימים אלה, בעיצומם של עשרת ימי תשובה, בבואנו מראש השנה, כאשר כל יהודי, איש ואשה, מחדשים ומחזקים בעצמם את הענין של 'מלכותו ברצון קבלו עליהם' וכל אחד מקבל על עצמו ברצון ובשמחה את מלכותו של בורא העולם, באופן המבטא בהנהגה היום יומית את רצון המלך, ומתכוננים לקראת יום הכפורים, היום המיוחד, 'אחת בשנה', שהקב"ה קבע כיום של 'לפני ה' תטהרו' ודאי הזמן מתאים להזכיר את האמור…" (מכתב ו' בתשרי תשמ"ה)
החלטה ורצון אמיתי של האדם, הם תנועה של התעוררות מלמטה. התשובה מלמדת אותנו את מעלתה של העבודה 'מלמטה למעלה' – במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד. הצדיק ממשיך 'אור ישר' מלמעלה למטה, ולכן הוא 'ממשיך' ממקום שמלכתחילה הוא חיצוני ו'הארה', ואילו בעל התשובה שעולה מלמטה למעלה – הוא כעין 'אור חוזר' שיכול להגיע עד העצמיות ממש.
במתן תורה הייתה המשכה מלמעלה למטה, אך האור האלוקי לא ביטל את הקליפה לגמרי. הלוחות הראשונים נשברו בעקבות חטא העגל, ודווקא אז, כשבני ישראל היו בדרגת בעלי תשובה, הם קיבלו ממשה רבנו את הלוחות השניים. קבלת הלוחות השניים הייתה ביום כיפור – יום של תשובה וכפרה, ובו הושלם התהליך מלמטה למעלה.
תהליך התשובה מתחיל מלמטה, כי הוא נובע מתחושת חיסרון. החטא הביא לפגם וחיסרון, ובאדם מתעורר רצון לעלות למעלה ולהשלים את החיסרון.
בחסידות מודגש כי גם צדיקים, שלכאורה אין חיסרון וחטאים במעשיהם, צריכים לעשות תשובה. פירושו של דבר שגם בני אדם שהם לכאורה 'מושלמים', מלאים באהבת ה', ואינם חווים שום התלבטות בעבודתם הרוחנית – גם הם צריכים להרגיש חסרים אל מול גילוי העצמות.
אומנם כל יהודי צריך להשתדל לחיות חיים של שלמות, ולעבוד את ה' מתוך אהבה ושמחה, אך כדי להביא את הגאולה דרושה מודעות עליונה יותר, שמול העצמיות ממש: תמיד יש לאן להתעלות, תמיד יש תחושה של חוסר.
זו משמעותה של התשובה במדרגה זו. ההכרה שעצם ה'אני' שלי, גם שהוא לכאורה באיזון ובשלמות ועומד בפני עצמו – יש לדאוג לחבר אותו עם שורשו ומקורו – העצמיות ממש. תנועה זו באה לידי ביטוי ברצון עז לצאת מהנפרדות ולהתכלל עם עצמות הבורא, עד שנעשים דבר אחד ממש.
התכללות זו הופכת את ה'אני' הפרטי להיות לא רלוונטי. הוא נהפך ל'אין'. בתשובה בדרגה זו, היהודי מרגיש שאין לו 'אני' משלו אלא "אין עוד מלבדו". הוא לא מנפנף ומכריז 'הגעתי' ו'השגתי', כי הוא כבר לא חש את עצמו כחלק מזהות יחידה או עצמאית.
אם אדם נמצא בתהליך של התעלות וחזרה אל השורש, ועדיין הוא מרגיש את ה'אני' שלו, פירוש הדבר שהתהליך טרם הושלם והוא עדיין לא הגיע אל השורש. בשורש לא קיימת המודעות העצמית הנפרדת, ואילו הגיע אליו – תחושת ה'אני' הייתה מתפוגגת.
זו בעצם העבודה של עשרת ימי תשובה, שנשלמת ביום כיפור ובמיוחד בתפילת נעילה, זמן התגלות ה'יחידה' שבנפש, המאוחדת בתכלית עם 'יחידו של עולם' – יחידה לייחדך, שבו היהודי מכריז "ה' הוא האלוקים". זהו הזמן שבו מתגלה התענוג האמיתי של היהודי, שהוא מחובר לה', והכול זה הוא.
התשובה היא למעשה גאולה. כדברי הגמרא שגדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה ש"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה". תהליך התשובה לאמיתתו מגלה באדם טבע פנימי חדש וממילא גואל אותו מכל המצוקות.
