אענה על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. בעניין הטלת ציציות בבגד, הנה מעיקר הדין אשה כשרה להטיל ציצית בבגד, אמנם טוב ליזהר לכתחילה שיטילם גבר לאחר גיל בר מצוה.
ובנוסף לזה, ישנם חסידים ואנשי מעשה שמקפידים על כך, שהגבר המטיל ילך למקווה באותו היום, ויהיה ברור שכיוון ואמר "לשם מצוות ציצית". ולכן ראוי לקנות ציצית רק מאלו המוסמכים על כך, ובהכשר מהודר.
ומקורה וטעמה של הלכה זו, הוא ממה שכתב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו – חלק אורח חיים (סימן יד סעיף ב): האשה כשרה להטיל ציצית בבגד מפני שהיא בכלל בני ישראל.
ויש מדמין ציצית לתפילין כמו שהנשים פסולות לכתוב תפילין מפני שאינן חייבות בהנחתן כמ"ש בסי' ל"ט כך הם פסולות להטיל ציצית בבגד מפני שאינן חייבות במצות ציצית. ולפי דבריהם אף קטן פסול להטיל ציצית בבגד, ואפילו אם הגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית, אבל הטוויה והשזירה כשר בנשים וקטנים אפילו לכתחלה לדברי הכל.
והלכה כסברא הראשונה, ומכל מקום טוב ליזהר לכתחלה כסברא האחרונה."
כלומר, שמביא אדמו"ר הזקן ב' דעות בעניין הטלת ציצית בבגד, לדעה הראשונה האשה מותר לה להטיל ציציות בבגד, בגלל שהיא בכלל בני ישראל. ואילו לפי השיטה השנייה, הם לא יכולות להטיל את הציציות, כי הם עצמם לא חייבות במצווה זו.
ולפי הסברא הזו, גם לקטנים יהיה אסור להטיל ציציות בבגד של גדול, מאחר שהם עצמם לא חייבים בזה, וממילא לא יכולים הם להטיל אצל מי שחייב. אך פוסק שם אדמו"ר הזקן, שההלכה היא כסברא שמתירה לנשים, אך מכל מקום כותב שיש ליזהר לכתחילה כמו אותה הסברא האוסרת לנשים, ומצריכה שיעשה זאת גבר גדול החייב בזה.
ולעניין השאלה השנייה, האם ישנו איסור לאישה לעבוד במקום עבודה שישנם גם אנשים באותו החדר – הנה התשובה בזה היא, שמעיקר הדין אין בזה איסור ברור, אמנם מחמת ירידת הדור בענין הצניעות, ראוי לבדוק לפני"כ כראוי וביסודיות את מקום העבודה וסגנון האנשים העובדים שם, ובפרט כשמדובר בנשים צעירות, ובמקום עבודה שאינו דתי ומכל שכן של גויים.
ומקורו של הדבר, הנה הרחיב בזה הרבה בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן רו), ומשם נלקח התשובה דלעיל, ותוכן דבריו שם הוא, שלמרות שמצד הדין אין איסור משום ייחוד, אך ישנם עוד כמה וכמה דברים שצריכים לשים לב אליהם ולבדוק את מהותם:
"בענין עבודת הנשים אפילו הרבה עם האנשים, אף על גב דמבואר דהרבה עם הרבה אין איסור יחוד, מ"מ יש הרבה ריעותות בזה:
חדא דדעת כמה אחרונים דבפרוצים לא מהני היתר 'הרבה', וכן בעסקו עם הנשים כמש"כ בריטב"א סוף קידושין, ועוד בדבר תמידי והם רגילים זה עם זה יום יום ועובדים לפעמים על שולחן אחד, איכא חשש שיבואו להתגרות אף על פי שאין איסור יחוד, כמבואר כאן בפוסקים לענין מלמד מחמת הקביעות והרגילות, וז"ל הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תפ"א (תתקי"ט) ומה שיכלנו לתקן הוא שלא ישבו על שולחן אחד לעשות מלאכת הרקום אנשים ונשים כאשר בתחילה, אלא שהאנשים לעצמן ונשים לעצמן, ועוד שלא תלכנה אלא הזקנות ממ' שנה ולמעלה ע"כ, וגם בזה באופן שאין איסור יחוד כמבואר שם.
ולא תימא דהרדב"ז כתב זה בנדונו דוקא שהיה המדובר בנשים שעובדות בבית מלאכה של גוים, דהלב יודע שהמצב בענין זה גרוע הרבה גם בישראלים בעוונתינו הרבים, ואדרבה ההתקרבות מסוכן יותר באומה אחת, והלב יודע כי בעו"ה המצב ירוד מאד, וע"כ אף שאין בדעתינו ואין ביכלתנו לגזור שלא תלכנה לעבוד – כי הרבה פעמים העניות גורם, מ"מ עלינו לעשות גדרים טובא שכולם יש להם יסוד בהלכה.
וראש וראשון לבדוק בשבע חקירות האם אין מקום העבודה חשש לגירוי יצר תמידי, וז"ל המאירי בקדושין במשנתינו שלא ילמוד אדם את בנו אומנות בין הנשים, שלא ירגילנו בחיק הנשים יותר מדאי, ויש מפרשים בזו שלא יושיב תנוק ותנוקות כאחת לאומנות אחת, שלא ירגילם לדבר זה עם זה יותר מדאי ע"כ".
הנה מכל דבריו משמע בבירור, שצריכים לבדוק בחקירות רבות מהו מהות המקום, מי העובדים באותו המקום, ואם ישנם חששות שיהיו ענינים שהם לא ממש ע"פ ההלכה, ולכן תלוי הדבר בכל מקום ומקום לפי ענינו.
