החלפת העולה לתורה

אדם עלה לתורה, ובאמצע הקריאה היה מוכרח לצאת (מאחר והוא 'איש הצלה' והיתה לו קריאה דחופה), האם מי שעולה במקומו צריך לברך שוב ברכת התורה, או שעולה ללא ברכה, והבעל קורא ממשיך היכן שעצר?

תשובה: נפסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמ סעיף א, שאדם הקורא בתורה ונשתתק, העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ויברך בתחילה ובסוף. ולפי שיטת הרמב"ם לא יברך בתחילה.

ומוסיף הרמ"א, שאפילו בזמן הזה שהשליח ציבור קורא, מכל מקום כן הוא הדין.

ומקור וטעם הדברים לדברי המחבר שיתחיל ממקום שהתחיל. מבואר בטורי זהב שהוא בטור בשם ירושלמי, והטעם שאם תאמר ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם.

וממשיך שכתב הרא"ש מימרא זו נאמרה לאחר שתיקנו שכל אחד מברך, ומשמע מזה כשהוא מתחיל ממקום הראשון מברך ברכה ראשונה, ואם היה מתחיל ממקום שפסק אינו מברך, כי הוא גומר קריאת הראשון על סמך ברכתו עד כאן לשונו. נמצא פירוש הירושלמי בדרך זה שהשני לא יסמוך כלל על מעשה הראשון ויהיה נחשב כאלו לא קרא כלל ממילא יתחיל ממקום שהתחיל ויברך תחלה וסוף, שאם תאמר שיסמוך עליו, ממילא יהיה נחשב כאלו שניהם עשו מצוה אחת זה התחלה וזה הגמר ממילא לא יברך השני תחלה רק בסוף, זה אינו, שאם כן הראשונים אין להם ברכה אחרונה, שאין הברכות מצטרפות זה עם זה כיון שנשתתק האחד הלך לו המעשה שלו והברכות הם שייכים זה לזה וכאחת נחשבים, ואין לומר שהיה להם לתקן שהשני יתחיל ממקום שפסק ויברך תחלה וסוף כי אם כן פשיטא שאין זה שפיר כיון שאתה עושה מן השני מעשה חדש אין לראשונים ברכה אחרונה.

והטעם שדין זה הוא אפילו בזמן הזה שישנו שליח ציבור, הוא מפני שמה שהשליח ציבור קורא נחשב הדבר כאילו קורא הוא. וכן הוא בעטרת צבי שהואיל וצריך לקרות עמו כדלקמן סימן קמא סעיף ב, וגם אפילו אם אינו קורא עמו מכל מקום כיון שהחזן קורא במקומו דנים אותו כאילו הוא קרא.

כמו כן דייק בדברי המחבר מה שכתב ממקום שהתחיל הראשון. אבל לא ממקום שפסק הראשון, לפי שהתורה תמימה כמו שכתוב בתהלים יט, ח, תורת ה' תמימה, ואם התחיל ממקום שפסק בלא ברכה ראשונה, ממילא פסוקים הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם, והאחרונים לאחריהם ולא לפניהם, וגם אם יברך יהיו הראשונים בלא ברכה אחרונה. וכן הוא בעולת תמיד, שמה שכתב יתחיל ממקום שפסק הראשון, הטעם כתב הר"ן מסכת מגילה יא עמוד ב דיבור המתחיל ירושלמי, והטור, שאם נאמר ממקום שפסק הראשון, אם כן פסוקים הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם, ומשמע מדבריהם שהם סוברים כדעת הרמב"ם.

והטעם שיברך ויברך בתחלה ובסוף. כן כתב המרדכי בסימן תתלב בשם רבינו יואל, שנחשב היסח הדעת כיון שנשתתק ועל כן צריך השני לברך גם כן בתחילה, ואם לא כן היה יוצא השני בברכת הראשון, ואף על פי שנוהגים עכשיו שכל אחד ואחד מברך ואין אחד יוצא בברכת השני, היינו משום גזירת הנכנסים והיוצאים, אבל בלאו הכי היו כל השבעה יוצאים בברכת הראשון, ומשום כך במקרה שנשתתק שאין לחוש משום הנכנסים והיוצאים משום שיש להם קול, אזי אם לא משום היסח הדעת לא היה צריך לברך בתחילה, כן היה נראה לפרש דברי המחבר.

וממשיך, שאולם ממה שפסק בסעיף ב נראה שהוא סובר שמשום היסח הדעת אין צריך לחזור ולברך, ועל כן נראה לי שהוא סובר לעיקר שכיון שתיקנו עכשיו שכל אחד שעולה יברך הרי אין אחד יוצא בברכת חבירו, ולפיכך צריך לחזור ולברך כיון שהוא אחר, אבל הוא עצמו שהסיח דעתו אין צריך לחזור ולברך וכמו שכתב בסעיף ב, ודין זה הוא לדברי הכל.

העולה מכל האמור: שאם העולה לתורה היה צריך להפסיק מכל סיבה שהיא ולצאת באמצע קריאתו, אזי העולה במקומו שוב את ברכת התורה, וזאת גם כיום שישנו שליח ציבור בעל קורא.

מקורות