בכל השנה ישנה חובה על האדם לעשות תשובה ולשוב מחטאיו אשר חטא. ומצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד, שישוב האדם ממעשיו הרעים אשר עשה.
ביום הכיפורים עצמו נוסף ענין מיוחד של חיוב תשובה כפשוטה, שהיא חובה שונה מן התשובה של כל ימות השנה:
שבכל השנה, הגורם לחובת התשובה הוא מצדו של האדם עצמו, אשר חטא – הגברא, ובזה תלוי מצבו של האדם שאם לא חטא, או שכבר עזב את חטאו, אין חלה עליו חובה להתעורר בתשובה על חטא זה, אע"פ ש"חטאתי נגדי תמיד".
כי עיקר ההדגשה במשך כל השנה היא המצב של האדם החוטא, וברגע שהוא לא חטא, או שכבר לא חל עליו החובה לשוב על חטא מסויים, הרי כבר אינו צריך להתעורר שוב פעם בתשובה.
ואף אמרו, שאין לו לאדם לעורר תמיד את הזכרון על החטאים שלו, כי זה בעצם מעורר עליו קשיים, ואין זמן התשובה בכל עת, אלא רק בעיתים מזומנים.
וכפי שמאריך בכל זה אדמו"ר הזקן בספר התניא, בחלק שלם שמוקדש כולו לעניין התשובה – אגרת התשובה.
אך ביום הכיפורים ישנה חוה נוספת:
לעומת זאת, ביום הכיפורים, הגורם לחובת התשובה הוא הזמן, ולכן חלה חובה זו על כולם – זהו "זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים.. חייבים הכל לעשות תשובה"
(רמב"ם הל'תשובה פ"ב ה"ו).
ואף שרק מי שחטא חייב בתשובה, הרי מחמת שהזמן הוא הגורם לחובת התשובה, וחלה החובה על "הכל לעשות תשובה" – הרי אז, אם היה לו אי פעם בחייו משהו הטעון חזרה בתשובה, הרי הוא חייב בכך משום ש"וחטאתי נגדי תמיד" ולכן "חייבים הכל לעשות תשובה".
היינו, שגם מי שהוא לא נמצא במעמד ומצב שצריך הוא לחזור בתשובה, הרי הזמן שבו נמצאים הוא זמן מיוחד, ודורש מכולם לשוב שוב פעם אל ה' ולחזור אליו.
היינו שאין זה מחמת הגברא– החוטא, כי מצדו יכול להיות שכבר שב על חטאיו הקודמים, ולא עשה עבירות נוספות כדי שיצטרך לשוב עליהם בתשובה. אלא זהו מחמת היום עצמו – זהו זמן של תשובה.
ויומתק ע"פ המבואר בתניא (פכ"ט (לו, ב)), שלמרות שעשה תשובה נכונה, הרי שהתעלה לדרגה גבוהה יותר, נדרשת ממנו תשובה עילאה יותר – וכן הוא ביוהכ"פ, שכל יהודי מתעלה עקב מעלת היום וכו', ולכן גם על ענינים שעליהם כבר שב ב"תשובה נכונה", טעונים ביום הכיפורים תשובה נעלית יותר.
כי השיבה בתשובה היא יכולה להיות בדרגות רבות ומעלות שונות. שבכל זמן ובכל רמה יש לאן להוסיף ולהתקדם שוב ושוב ולחזור אל ה'.
כי אינו דומה מעמדו ומצבו של מי שעומד בתחילת עבודתו ומעשיו למי שכבר עומד בדרגה יותר גבוהה. וכידוע המאמר "מאן דמחוי במחוג קמי מלכא" חייב מיתה. היינו שמי שעושה איזו שהיא תנועה על יד המלך, הוא חייב מיתה.
ויכול להיות שאותה התנועה היא חלק מעבודתו ופעולתו בעולם, ובצאתו מהארמון הרי זוהי עבודתו וזוהי שליחותו בעלמא דין. אך בעומדו לפני המלך, צריכים לשקול ולשים לב עוד יותר ועוד יותר למעשים.
וכן השב בתשובה, שמתעלה לדרגה נעלית יותר, הרי המעמד ומצב שעמד בו מקודם, הוא לא מספיק וצריך הוא לשוב בתשובה שלימה שוב ושוב.
והביאור שדוקאיוהכ"פ הוא "זמן תשובה" לכל, הוא מאחר שהתשובה נעלית ממגבלות הזמן, קשורה אל הקב"ה בעצמו, וכן אצל האדם ההתעוררות קשורה לעצם נשמתו, וביוהכ"פ כל האמור לעיל נמשך אל תוך הזמן.
וזהו שאמרו שיום הכיפורים הוא "אחת בשנה"–
א) "אחת" היא "יחידה", ב) "יום אחד" הוא מושג בזמן עצמו, שמורה על דרגה שמעל למגבלה והתחלקות. עצם הזמן של יום הכיפורים הוא "כלי" לענין התשובה שלמעלה מהזמן (חסר בזה קצת בהבנה).
וזהו שאמרו חכמים – "עבירות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים זה, חוזר ומתוודה עליהן ביו הכיפורים אחר, אע"פ שהוא עומד בתשובתו, שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד"
היינו שתמיד יש לו לאדם להתעלות ולעלות בעבודתו, ובמיוחד ביום הכיפורים, שאז ישנה חובה ומעלה מיוחדת שמורה לאדם שיש לו לשוב שוב פעם אל ה'.
כל הנאמר לעיל, הוא תוכן מביאורו של הרבי בליקוטי שיחות חלק חכט, ושם ניתן למצוא הרחבה בכל הנזכר לעיל.
