תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנה בעיה של מגיס בהוצאת מאכל מתוך סיר רותח? ב) האם יש הבדל בזה בין אם הסיר עומד על מקור חום או שהורד מהמקור חום? ג) האם יש הבדל האם מוציא לצורך ילדים קטנים או לא?
ראשית יש לציין את מה שמבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף יח, שאלפס וקדירה שהעביר אותם כאשר הם רותחים מעל גבי האש, אזי אם לא נתבשל המאכל כל צורכו אין מוציאים בכף מהם, שנמצא מגיס על ידי זה ויש בזה משום מבשל, ואם נתבשל כל צרכו מותר, אבל צמר ליורה אף על פי שקלט העין אסור להגיס בו, פירוש לנענע אותו בכף. וברמ"א הוסיף שלכתחלה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין.
ועל דברי הרמ"א ציין במגן אברהם, שהעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאים אותם בכף כיון שאי אפשר בעניין אחר, ויש להם על מי שיסמכו.
וכללי האיסור וההיתר בזה הם כך: אם המאכל לא נתבשל כל צרכו רק כמאכל בן דרוסאי שיש בישול מן התורה, אזי אסור להוציא אף באמצעות מזלג מהקדירה שהרי הוא מגיס בכלי ראשון שהוסר מאש ומקרב הבישול. מה שאין כן אם נתבשל כל צרכו, אזי להוציא מותר, אבל להגיס ולהפך בו אסור מדרבנן, ועל האש יש אומרים שחייב מן התורה אף אם נתבשל כל צרכו (פרי מגדים).
ודקדוק לשונו של המחבר במה שכתב 'שהעבירן' הוא לחדש, שאפילו בזה אסור כאשר לא נתבשל כל צרכו ואם נתבשל כל צרכו אפילו עומד על גבי האש יהיה מותר להוציא בכף, כן משמע בבית יוסף, אבל באליה רבה מסיק שיש לאסור בזה. וכן מה שכתב שנמצא מגיס, הנה מכל שכן שלהגיס ממש יהיה אסור, ויש חיוב חטאת בזה לפי מה שפסק השולחן ערוך לעיל בסעיף ד, שבזה מסייע ומקרב את הבישול ונחשב כמבשל. אך בכל צרכו מותר אפילו להגיס בו כי אין בישול אחר בישול (משנה ברורה).
ומה שאסור להגיס ביורה הוא משום צובע, שכן הוא מלאכת הצביעה להגיס תמיד בכדי שלא יחרך וישרף. בנוסף, שעל ידי הגסה נקלט הצבע בצמר יותר. והעצה להוצאת אוכל מהקדירה, הוא שיהפוך הקדירה לקערה ולא יוציא בכף. ועיין באחרונים שלא נוהגים להחמיר בזה, שבאמת העיקר הוא שמבושל כל צרכו אפילו להגיס מותר, והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל כאשר נתבשלה כל צרכה ואינה על האש (שם).
והנה מבואר בדברי האשל אברהם שבדיעבד אם עשה הגסה בלא נתבשל כל צורכו אסור התבשיל כדין המבשל בשבת. ואין זה מובן, שמאחר ודעת הראשונים, שמאחר ונתבשל כמאכל בן דורסאי שוב אין בו משום בשול, וממילא כל שכן שאין בו משום הגסה אפילו לכתחלה. ואמנם אנו נוקטים להלכה כדעת הרמב"ם שבלא נתבשל כל צורכו יש בו משום בשול, מכל מקום לענין לאסור בדיעבד יש לסמוך על דעת הראשונים שלא לאסור (ביאור הלכה).
ולמעשה כתב בשולחן ערוך אדה"ז שם סעיף ל, שאלפס וקדרה שהעבירם מרותחים מעל גבי האור אם אינן מבושלים כל צרכן לא יוציא מהם בכף שנמצא מגיס ויש בזה משום בישול. אבל אם נתבשלו כל צרכם מותר להגיס בהן לאחר שהעבירם מעל גבי האור. אבל צמר שביורה אף על פי שקלט העין אסור להגיס בו משום צובע, שכן דרך הצבעים להגיס בו תמיד בכדי שלא יחרך.
ויש מחמירים גם בקדרה בכל ענין, והעיקר כסברה הראשונה. והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל כאשר נתבשלה כל צרכה ואינה על האש.
העולה מכל האמור: שאסור להוציא בכף מהסיר כאשר הוא על גבי הפלטה – משום חשש מגיס, ולכן יוריד את הסיר מהפלטה, ורק אז יוציא ממנו מה שצריך. אמנם בדיעבד אם כבר הוציא את האוכל מהסיר והמאכל בשל כל צורכו, אין לאסור זאת.
