בתחילה יש לנו לדון, מהי חובת הקטן בכלל בעניין ההבדלה, האם זהו מצד חובה או שכל זה הוא רק מצד דין חינוך, ולפי כל זה נוכל להבין עד כמה צריכים להקפיד עמו על ברכת ההבדלה.
בשולחן ערוך מובא לגבי עצם הדין מי יוצא בברכת ההבדלה, והאם מותר לו לחזור ולהבדיל שוב פעם, שש"ץ המבדיל בבית הכנסת אף שנתכוין לצאת ידי חובתו וכן אחרים ששמעו ונתכוונו לצאת ידי חובתם יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני ביתם הקטנים שלא היו בבית הכנסת אבל הגדולים שלא היו בבית הכנסת הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם אלא יבדילו בעצמם אבל מי שנתכוין שלא לצאת ידי חובתו בהבדלה שבבית הכנסת אף הש"ץ עצמו שנתכוין שלא לצאת ידי חובה בהבדלתו צריך לחזור ולהבדיל בביתו לפיכך נהגו העולם שכל אחד חוזר ומבדיל בביתו אף אם כל בני ביתו היו בבית הכנסת לפי שאין דעתם כלל לצאת ידי חובתם בהבדלה שבבית הכנסת.
ובנוגע לעצם הדין של ההבדלה, וחיובה מן התורה, מבאר בשו"ע, שעיקר מצות הבדלה בלילה. ובמקרה ששכח או הזיד ולא הבדיל בליל מוצאי שבת, יבדיל למחר ביום. ואסור לו אז לטעום מאומה חוץ ממים עד שיבדיל כמו שאסור בלילה שכח או הזיד ואכל קודם הבדלה צריך להפסיק מיד ולהבדיל כמו אם התחיל לאכול בלילה.
ואם לא הבדיל למחר ביום א' יבדיל ביום שני קודם שיטעום כמו שנתבאר ביום א' וכן עד סוף יום ג' אבל משם ואילך אינו יכול להבדיל עוד לפי שג' ימים הראשונים של השבוע נקראים ימים שאחר השבת והרי הן בכלל מוצאי שבת אבל ג' ימים האחרונים נקראים ימים שלפני השבת הבאה ואין להם ענין לשבת שעברה.
ואף מבואר ומפורט, מה יעשה אדם שקרה לו וצריך הוא לעשות את ההבדלה מאוחר יותר – כשמבדיל ביום ראשון או משם ואילך לא יברך אלא ברכת בורא פרי הגפן וברכת ההבדלה אבל לא יברך על האור שאין מברכין על האור אלא בליל מוצאי שבת שהוא תחלת ברייתו ע"י אדם הראשון כמ"ש בסי' רח"צ וכן על הבשמים לא הצריכו לברך אלא בליל מוצאי שבת שהוא סמוך ליציאת השבת אבל אח"כ אין להם ענין לכוס ההבדלה ולפיכך אסור להפסיק בברכתם בין ברכת היין לשתייתו.
עד כאן הוא בנוגע לעצם החובה של ההבדלה. ומכאן ואילך נביא ממקצת הדברים שהובאו בספר שרשי ה"ים, הלכות תעניות, שדן שם באריכות בנוגע לחובת החינוך על הקטנים, ועד כמה צריכים להכריחם בעניין.
בתחילה הוא מקדים, שנראה לע"ד ברור דאין כוונת הרמ"ע דבמצו' דרבנן ליכא מצות חינוך לקטנים כלל אלא הכוונה שאין החינוך חמיר כמצוה דאורייתא דקיל הוא ואינו אלא למצוה בעלמא ולהכי בטעמא כל דהוא מבטלינן ליה.
שאין הכוונה שבמצוות דרבנן אין חובה לחנך את הקטנים כלל, אלא שאין החובה חמורה כמו החינוך של מצווה דאורייתא, שהיא קלה יותר, ולכן יכולים לבטל אותה בטעם כל גהו.
ולזה כתב הרמ"ע ז"ל דאין לחנך הקטנים בד' צומות אפי' הבריאים דכיון דחינוך זה הוא דרבנן וקטנים בתענית מצטערו טפי ואיכא למיחש להיזק ולסכנה אין כאן מצות חינוך כיון דאינו אלא מצוה בעלמא.
כי בנוגע לצומות, יכול להיות מצב של חולשה וכד' אצל הילדים, ולכן אין לחנך אותם לצום, כי יכול כל זה להזיק להם (ולהעיר על המנהג שנהגו לחנך הקטנים לצום שלוש צמות קודם הבר מצווה, ואכ"מ)
וראיתי לרב אחאי גאון הרב המובהק בספר חקרי לב חא"ח דף ר"י ע"ג שכת' על דברי מוהר"מ ן' חביב וז"ל דהא לא מכרעא מידי שהרי תינוקות לאו אשגרת לישן למתנינהו בהדי עוברות ומניקות כי היכי דתידוק מיניה מדשבקיה לבר זוגיה ש"מ דאין חייבים וכי היה חייב רבא למתני כל דיני ט"ב והני לא אצטריך ליה כי אם דס"ד משום סכנה לשתרי וקטן דמחנכין אותו בודאי בקטן שאין בו סכנה
ותו כיון דבעי למתני ומשלימות ואלו השלמה גם ביוה"כ ליכא כי אם בשנה או ב' וגם שיש מגדולי הפוסקים דס"ל דאין חינוך השלמה גם ביוה"כ וכ"ש בט"ב וא"כ לא שייך למתני קטנים בהדי עוברות ומניקות עכ"ל ולע"ד לא נהירא שהרי מבואר הוא בדברי הרמ"ע מפאנו ז"ל דטפי איכא למיחש בתענית התינוקות אפי' שהם בריאים לסכנת מעוברות דטפי מצטערו התינוקות בתענית כל היום ממעוברות ומניקות שהם הגדולות ובני דעת
ומכל הנ"ל נראה ברור, שקטן שהגיע לחינוך אביו חייב לחנכו בשמיעת הבדלה, אמנם אין חיוב – מצד חינוך – לצערו ולהקימו משנתו בכדי שישמע. אמנם בפשטות יש עניין שיחנכו למחרת בשמיעת הבדלה כפי שהוא הדין בגדול (ואפשר שאף הקטן יעשה לעצמו על כוס מיץ ענבים וכדו'), ויאמר את נוסח ההבדלה – ללא ברכות 'בשמים' ו'מאור'.
