בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם מאכל שאינו ראוי לאכילה בשבת הוא מוקצה. ב) האם יש הפרש אם ניתן להכין אותו שיהיה ראוי בשבת. ג) האם יש הפרש בין דבר שראוי לאכילה על ידי בדחק או לא. ד) האם דבר שאסור לאדם אחד נחשב מוקצה לגבי אדם אחר.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שח סעיף סח, שבשר חי, אפילו אם תפל שאינו מלוח כלל, מכל מקום מותר לטלטל אותו בשבת, והטעם, מפני שהוא ראוי לאכילת אדם. ואף שסתם בני אדם לא אוכלים בשר חי, מכל מקום ישנם בני אדם שדעתם יפה והם כוססים בשיניהם בשר חי – כמובן כשאין איסור באכילתו משום דם כמבואר בשולחן ערוך יורה דעה בסימן סז.
אבל אם מדובר בבשר קשה מאוד, שאינו ראוי לכסוס אותו אפילו לבני אדם שדעתם יפה, אזי אסור לטלטל אותו בשבת משום איסור מוקצה. והוא הדין לגבי שאר דברים ומאכלים כיוצא בו, כמו למשל שומן חי צונן, שאף שראויים לכלבים, מכל מקום הרי אינם עומדים לכלבים – אלא לאכילת אדם למוצאי שבת, ובשבת אינם ראויים לו לכלום. אבל בשר תפוח ומסריח, מותר לטלטל אותו בשבת, מפני שראוי לכלבים – ועומד לכלבים.
ונמצא על פי זה, שכל דבר שראוי אדם אפילו אם אכילתו על ידי הדחק, מכל מקום נחשב הוא כאוכל לאדם ולא נכלל הוא באיסור מקוצה בשבת.
והנה מעין זה מבואר גם בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שיט סעיף ה, לגבי ההיתר לברור אוכל מאוכל כאשר מדובר שהכל מין אחד של אוכל, אבל אם היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים יחד, ורוצה לברור אחד מהם מהשני בשביל לאכול אותו מידית, ואת השני להניח לאכול אותו לאחר זמן, הרי שאת אותו המין שרוצה לאכול מידית – נקרא אוכל, והמין האוכל השני נחשב כפסולת, ולכן צריך לברור בידו את אותו המאכל שרוצה לאוכלו כעת מתוך השני, שזהו ברירת אוכל מתוך הפסולת, ולא להיפך, ואם האדם בורר ומניח אותו בכדי לאכול אותו לאחר זמן, אזי אפילו אם זה לבו ביום – חייב.
כמו כן מבואר בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שכח סעיף מג, שכל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים, מותר לאכול ולשתות אותם לרפואה, ואף על פי שהם קשים לקצת דברים, וניכר קצת שמתכוין לרפואה. כמו למשל מי שאוכל טחול שהוא מצד אחד קשה לבני מעיים, אלא שיפה ומועיל לשיניים, או כרשינים שקשים לשיניים, אך יפים ומרפאים את בני המעיים, אף על פי כן מאחר ודרך הבריאים לאכול אותם לפעמים – גם שלא לרפואה, אזי יהיה מותר לאכול אותם גם לרפואה.
אבל כל מה שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכול ולשתות אותו לרפואה, גזרה משום שחיקת סמנים. והוא שיש לו מיחוש בלבד, אך הוא מתחזק והולך כמו אדם בריא, אף על פי שכואב לו מאד, אבל אם חלה ממנו כל גופו, אף על פי שמתחזק והולך, ואין צריך לומר אם נפל למשכב, כבר נתבאר שיש מתירים.
ואם אין לו מיחוש כלל, ואינו מתכוין באכילה זו לרפואה כלל, אלא לצורך אחר, כגון האוכל שרפים מתוקים וגומע ביצה חיה בכדי להנעים הקול, מותר. אבל כשמתכוין לרפואה אסור, אף על פי שהוא בריא גמור ואין לו שום מיחוש.
ומפורש הדבר בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שפו סעיף ז בנוגע לדיני עירובין, שניתן להשתתף לגבי עירובי חצרות בשני ביצים אפילו חיין.
ומבואר הטעם בשולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן שה הערה ב, שמה שכתב המגן אברהם שמאחר ואינה ראויה לאכילה היא נחשבת מוקצה צריך עיון, כי מפורש מבואר בתחילת מסכת ביצה – שיש להתיר בשבת בעלמא אם לא משום גזירה, וכן כתב המגן אברהם עצמו בתחילת סימן שכב.
העולה מהאמור: שביצה אינה מוקצה בשבת – אף כאשר היא 'חיה' ואינה מבושלת. והרי היא כמו שאר מאכלים, שהדין בהם שאין הם נכללים באיסור מוקצה בכל אופן, ומותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל.
