בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה נאסר בצום עשרה בטבת. האם רק אכילה או גם שארי דברים. ב) באם נאסרה רק אכילה. האם מכל מקום יש עניין על כל פנים לפרוש משאר דברים, או שאין בזה כל עניין. ג) האם על כל פנים יש עניין לפרוש מדבר שקשור להכנסה לפה כמו לשטוף את הפה במים, שבזה יש חשש שמא יבוא לשתיה. ד) האם יש הפרש באם מדובר למנוע צער או לצורך נוחות ותענוג יתר.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסז סעיף ג, שאדם שדרכו לרחוץ את פיו בכל בוקר אזי בתענית ציבור לא ראוי שיעשה כן, אך אם מדובר בתענית יחיד מותר, אך כמובן שלא יבלע אלא יפלוט לאחר הרחיצה את המים שבפיו. ואמנם ההיתר הוא אפילו אם יש במים שרוחץ בו יותר מרביעית. וכתב הרמ"א, שמותר ללעוס עצי קינמון ושאר בשמים ועץ מתוק, ללחלח גרונו ולפלוט, מלבד ביום הכיפורים שאסור.
והנה על מה שכתב המחבר שביום כיפורים אסור ללחלח גרונו, כתב בספר עטרת זקנים. ובמרדכי למסכת תענית דף רעו, רמז תרכו, שמשמע שביום הכיפורים יש להחמיר רק לכתחילה, ובשאר תענית אפילו לכתחילה מותר.
והקשה במגן אברהם על לשון המחבר שלא ראוי לשטוף את הפה אף לאדם שרגיל בכך בכל בוקר, שלכאורה מקור הדבר הוא מתורת הבית, הסובר שבכל תענית ציבור אסור לטעום, וממילא אף שפולט אחר כך את המים, מכל מקום הרי זה בגדר טעימה האסורה. אבל לפי שיטתו של הבית יוסף שפסק שדוקא ביום הכיפורים ובתשעה באב אסורה טעימה, אך בשאר תעניות ציבור מותרת טעימה, אם כן מדוע לא ראוי לשטוף את הפה, שיהיה זה כמו טעימה המותר, והרי מדובר שפולט אחר כך את מה שמכניס לשטיפה?
ומתרץ שאפשר לומר שכאן מדובר במכניס לצורך השטיפה לתוך הפה, יותר מרביעית מים, ולכן לא ראוי הדבר, מאחר ויותר מרביעית אינה בגדר טעימה.
אבל בתענית יחיד מותר וזאת אפילו אם יש במים יותר מרביעית, שמאחר והוא מתכוין לרחוץ פיו ולא מתכוין לטעום, אם כן לא נהנה הוא אפילו אם זהו יותר מרביעית. ועוד דדוקא משאר משקין נהנה האדם, אבל ממים לא נהנה אפילו ביותר מרביעית. ולפי לטעם זה אסור לרחוץ בשאר משקין ביותר מרביעית, ונראה לומר שאם מדובר בדבר שאינו טוב לשתיה, מותר, כמו למשל אם שוטף פיו בחומץ. כמבואר בפרי מגדים,
וכן הביא במשנה ברורה סימן קטן יב, שמאחר והוא מתכוין לרחוץ פיו ולא מתכוין לטעום לא נהנה הוא ביותר מרביעית, ודוקא במים אבל בשאר משקים אפשר שיש להחמיר ביותר מרביעית. ובדבר שאינו טוב לשתיה כמו בחומץ מותר כמו במים.
והטעם שמותר ללעוס עצים מתוקים, זהו מפני שהאדם קיבל על עצמו רק לפרוש מאכילה, אך לא מהנאה. (פרי מגדים). מלבד ביום הכיפורים שאסור מפני שהוא מהתורה, אבל זהו דוקא לדעת המרדכי, אבל לדעת המחבר לעיל בסעיף ח' שאוסר בתשעה באב, וכן לדעת הרמ"א שאוסר בכל תענית צבור, אם כן גם בעניינינו יהיה הדין כך. ולעניין לבלוע את הרוק מתיר המגן אברהם אף ביום הכיפורים, שאף שהשותה משקין שאינם ראויים לשתיה פטור אבל אסור, מכל מקום זה שונה מאחר ואין כוונתו לשתיה כלל.
וכתבו הפוסקים, שלמרות שלא ראוי לאדם לרחוץ את פיו בתענית ציבור, מכל מקום במקום צער יש להתיר רחיצת פה במים בכל תענית ציבור, רק שכמובן יזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה בכדי שלא יבא לתוך גרונו. ואפילו בתשעה באב יש להתיר כשיש לו צער גדול, אך ביום כיפור יש להחמיר גם בזה (חכמת אדם).
העולה מהאמור: שלכתחילה אין לצחצח את השיניים בתענית ציבור (כמו עשרה בטבת) – במשחה, או אפילו לשטוף ב'מי פה' וכיוצא בזה – אפילו בלי מים, וכמו כן שלא לשטוף במים – אפילו בלא 'מי פה' ומשחה. ורק במקום צער יש להתיר.
ובמקום צער שישנו היתר לצחצח שיניים, אזי אם הוא מצטער לצחצח את השיניים בלי מים, יהיה מותר לו גם לשטוף אחר כך את הפה במים, אך כמובן יזהר לכופף את הפה למטה, בכדי שלא יבואו המים לתוך גרונו.
[ומעניין לציין שבספר המנהגים חב"ד מובא באופן סתמי שלא לשטוף הפה בתענית ציבור, ונראה מסתימת הלשון שבכל אופן יש לנהוג כן (אפילו אם מצטער), כי אם לא כן, מה החידוש. וצריך עיון למעשה לנוהגים במנהגי חב"ד].
