בכדי לענות על כך יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו איסור מלאכת טוחן בשבת. ב) האם הוא חל על כל דבר, או שישנו הפרש בין דבר שגדל באדמה לבין דבר שלא גדל באדמה. ג) אם ישנו הפרש בין אם טוחן סמוך לסעודה או לא. ד) האם ישנו הפרש בין האם טוחן זאת בכלי המיוחד לריסוק, או לא. ה) האם ישנו הפרש בין דבר שמתפורר בריסוקו לפירורים, לבין דבר שנשאר גוש אחד כאשר מועכים אותו. ו) האם מזלג נחשב כלי המיוחד לריסוק.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שכא סעיף ז, שאדם הצריך לטחון פלפלים וכיוצא בהם בכדי לתת לתוך המאכל בשבת, מותר לו לכתוש אותם בשינוי גדול מדרך החול, כמו למשל למעוך אותם ביד של הסכין וכיוצא בזה, ואפילו הרבה ביחד. אבל לא יטחן אותם בכלי מיוחד כמו 'מדוך' אפילו אינו של אבן כדרכו בחול, אלא של עץ וכיוצא בזה, מכל מקום אסור.
ויש אומרים שצריך גם כן שידוך אותו בנוסף לשינוי המדוך, גם שישנה את המקום בו טוחן אותו, כמו למשל שידוך אותו בתוך קערה וכיוצא בזה – ולא במכתשת כדרך החול, אף על פי שכותש ביד של סכין וכיוצא ב. ויש מתירים לכתוש במכתש, אך טוב להחמיר במקום שאפשר.
אבל אסור לחתוך את הפלפלים בסכין, ואפילו בכדי לאכול אותם מיד. והוא הדין לכל תבלין שאין דרך לאכול אותו אלא על ידי תערובת.
ואמנם אם מדובר בדבר הראוי לאכילה כמות שהוא – ללא תערובת, ואינו מגדולי קרקע ואין במינו טחינה כלל, כמו למשל בשר מבושל או בשר צלוי, או גבינה וכיוצא בהם, מותר לחתוך אותם דק דק בסכין, אפילו שלא על מנת לאכול אותם מיד, מפני שאין טחינה באוכלים.
ואפילו אם מדובר בגבינה קשה מאד, מכל מקום מותר, שהרי אפשר ללעוס אותה בקושי, ולכן עדיין 'שם אוכל' עליה, ומותר לחתוך אותה – אפילו מי שאינו יכול ללעוס, בין בסכין ובין בכלים שמלאכתם לאיסור, שמותר לטלטל אותם לצורך גופם כמו שנתבאר בסימן שח.
אבל מכל מקום אסור לחתוך אותה דק דק בכלי המיוחד לזה שהוא כמו סכין גדולה שיש לה פגימות קטנות רבות ('פומפיה'), וזאת אפילו אם כוונתו בכדי לאכול אותו מיד, שמאחר והכלי מיוחד לכך, הרי זה דרך חול כמו שחיקת תבלין במדוך ובמכתשת, והוא הדין בכלי אחר המיוחד לכך.
וכל זה בדבר שאינו גידולי קרקע אבל כל דבר שהוא מגידולי קרקע, אפילו אם הוא אוכל גמור, יש בו משום איסור טוחן – הואיל ויש במינו טחינה – בתבואה וקטניות. ולכן אסור לחתוך את הירקות דק דק בסכין בכדי לאוכלם, וכן אפילו מיני גידולי קרקע קשים כמו גרוגרות וחרובים לצורך אכילת זקנים. ואם חתך דק דק חייב משום טוחן.
אבל מותר לפרר לחם דק דק ואין בזה משום טוחן, שמאחר וכבר נטחנה התבואה שממנה נעשה הלחם, 'אין טחינה אחר טחינה'.
וכל זה אן האדם חותך ומניח זאת לזמן מאוחר יותר, ואינו אוכל מיד. אבל מותר לחתוך דק דק בכדי לאכול לאלתר או בשביל אחרים שיאכלו מידית, מפני שלא אסרו על האדם לאכול את מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות – אם כן דרך אכילתו כך הוא – לאכול גם בחתיכות קטנות, וכל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה כמבואר בסימן שיט לענין בורר אוכל מתוך הפסולת בכדי לאכלו מיד, שאין בו משום מלאכה, מאחר ודרך אכילה כך הוא, ומותר אפילו לכתחילה.
אולם מאחר ויש מפקפקים על היתר זה, על כן נכון לחוש לדבריהם ליזהר לחתוך את הירק לחתיכות גדולות קצת, שאז אין בו משום טוחן לדברי הכל.
אבל במדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד, (שמאחר והוא חריף, קשה לאוכלו בחתיכות גדולות קצת כחומרה האמורה), וכן בצלים, ויש להם על מי לסמוך, ועל כל פנים צריכים ליזהר שלא יתחילו לחתוך עד לאחר יציאה מבית הכנסת, כי צריך שיהא סמוך לסעודה ממש כמו שנתבאר בסימן שיט לענין בורר.
וכל זה לחתוך דק דק בסכין, אבל לטחון במדוך אפילו של עץ אסור, ואפילו בכדי לאכול מיד, ואפילו באוכל גמור כמו גרוגרות וחרובים לפני זקנים, וכן שום וכיוצא בו מאוכלים הנידוכים, אסור לדוך אותם אפילו בכדי לאכול מיד, אבל מותר לרסקן בשינוי גדול, כמו במזלג או ביד של סכין וכיוצא בו כמו שנתבאר בפלפלים.
העולה מהאמור: שמעיקר הדין מותר לרסק 'אבוקדו' במזלג בסמוך לסעודה ממש, (כי מזלג אינו נחשב כלי המיוחד לריסוק וטחינה).
ואמנם ראוי לחשוש בזה לאיסור טוחן, גם כאשר עושה זאת בסמוך לסעודה, ולא לטחון אותו או לחתוך אותו לחתיכות דקות, אלא לחתיכות גדולות מדרך החול.
[ואמנם יש סוברים שמאחר ודרך פרי ה'אבוקדו' שכאשר הוא רך, הוא נשאר גוש אחד בטחינתו ואינו מתפרר, ממילא לא שייך בזה כלל איסור טוחן – שגדרו פירור המאכל. ואם כן יש להקל לרסק אותו בכל אופן. (ראה קצות השולחן קל, ט)].
