תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בעיה לנגד דברים בשבת משום מלאכת סוחט או מלבן. ב) האם יש הפרש האם מדובר בניגוב מקום צר או מרווח. ג) האם יש הפרש האם מדובר בכמות מים גדולה או קטנה. ד) האם יש הבדל האם מנגב באמצעות דבר סופג שיש לו בית אחיזה או לא. ה) האם יש הפרש האם מנגב באמצעות דבר סופג גדול או קטן.
ראשית יש להביא את המובא ב שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שב סעיף יב, שאסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, באמצעות מפת בד, משום שישנו חשש שיבוא על ידי כך לידי סחיטה. מאחר והכוס היא צרה וצריך לדחוק את המפה בתוך הכוס.
כלומר, אפילו לפי הפוסקים שלא אומרים במפה ששרייתו במים נחשבת ככיבוס, משום שהמפה היתה נקיה מתחלה, ולא היה בה לכלוך, וגם שקינוח זה נחשב דרך לכלוך ולא דרך כיבוס, מכל מקום אסור לעשות זאת משום שמא יבוא לידי סחיטה. (משנה ברורה).
והנה מביא שם מה שכתב בתשובת הרדב"ז בסימן ריג לעניין ניגוב כוס וקערה, שהעולם אינם נזהרים בזה, וכן למעשה אין לחוש לכך, מאחר ובדרך כלל אין דבוק בדופני הכלי מים כל כך הרבה מים עד שנחשוש שיבוא לידי סחיטה. אלא אם כן מנגב במפה זו הרבה כלים, שבזה קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי, וראוי לגעור בו שלא יעשה כן.
וממשיך שם, שבסמרטוט המיוחד לכך – שאין מקפיד עליו לסחוט אותו, לדברי הכול יהיה מותר. ונראה לומר שאף לנגב בה כלים הרבה יהיה מותר באם יהיה הסמרטוט לח מצד אחד על ידי הניגוב, וינגב בה מהצד השני.
ואמנם באופן שאסור כתבו האחרונים שאין לנגבו אפילו בסמרטוט המיוחד לכך, כי למרות שאין בזה משום מלבן, מכל מקום אי אפשר שלא יבוא על ידי כך לידי סחיטה. אבל דבר רחב כגון שנשפך מים על שלחן וספסל לדברי הכול יהיה מותר לספוג את המים בדבר שאין מקפיד עליו.
ואף שלכאורה משמע מדברי הרדב"ז שאף במפה המיוחדת לניגוב אין להקל – מטעם שיסחט אותו בין כלי לכלי בכדי שיהיה ראוי לנגב בה עוד, יש לומר ששם מדובר על מפה קטנה, אך במפה גדולה אין לחוש לכך. (שער הציון שם).
ולפי האמור יוצא, שאם מדובר בסמרטוט ומטלית המיוחדים לניגוב שאין האדם מקפיד עליהם לסחוט אותם, שיהיה מותר לנגב בהם אפילו כמות גדולה של נוזלים, אך בתנאי שלא יתמלאו לגמרי בנוזלים עד שאי אפשר לספוג בהם עוד, ולכן אם נשפך כמות גדולה של נוזלים על השולחן או על הרצפה, יש להשתמש בסמרטוט גדול ועבה, או בכמה סמרטוטים, (והכי נכון לשאוב את הנוזלים המרובים עם מגב גומי וכף וכדומה, ומה שנשאר לספוג בסמרטוט).
והנה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שכ סעיף כג כתב, שספוג שרוצה לספוג בו בשבת נוזלים אזי, אם יש לו בית אחיזה של עור שיאחז אותו בו מקנחים בו, ואם לאו אין מקנחים בו מפני שכאשר אוחז אותו בידו, הוא נסחט בין אצבעותיו. ולמרות ואף שאינו מתכווין לכך, מכל מקום 'פסיק רישיה ולא ימות הוא'.
ויש מי שאומר, שאף כאשר יש לו בית אחיזה, אי אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה, ואף על פי כן מותר, כי מכיוון שהסחיטה באה על ידי בית אחיזה, אינה נקראת סחיטה, אלא הרי הוא כמריק מים מצלוחית שאין בו משום מפרק. אבל כשאין לו בית אחיזה שהוא נסחט במקום אחיזת ידו אסור.
אמנם למעשה מובן מדברי הפוסקים, שאין לסמוך על שיטה זו כאשר ישנו 'פסיק רישא' לסחיטת המים שבהם, אלא בצירוף שאינו צריך למים היוצאים, והולכים לאיבוד. ולכן אין להתיר לנקות שולחן וכדומה במברשת או ספוג ומטלית כשהם רטובים לגמרי, אפילו אם יש להם בית יד.
העולה מן האמור: שמותר לנגב מים שנשפכו – על ידי דבר המיוחד לניגוב, באופן שאין הדבר עמו סופגים – יהיה ספוג לגמרי בניגוב זה, כמו אם מדובר שמנגב מעט מים במפיון נייר וכדומה.
אך אם מדובר בכמות מים מרובה, שאם יניח עליהם מפיונים יספגו לגמרי במים עד שאי אפשר שלא יטול אותם בלא שיסחט מעט מים מהם באמצעות האחיזה, אסור לעשות כן – אלא באופנים הבאים: א) שרק יניח את המפיות בלא ליטלם לאחר מכן. ב) שיקח מגבת גדולה וכדומה – שלא תספג כולה במים. ג) שיגרוף את המים קודם באמצעות מגב גומי, ואת המים המועטים שנשארו יספוג במפית – באופן שלא יהיה 'פסיק רישא' שיסחוט. ד) שיספוג באמצעות דבר סופג – שיש לו 'בית אחיזה'.
