תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם בת מחויבת להתאבל על סבא וסבתא שלה. ב) גם אם לא, האם מחויבת לכבדם ולהראות אבלות בפני הוריה – על כך שהם באבל. ג) האם בצנעא בלא ידיעתם יהיה מותר. ד) האם יש הבדל באיזה דברים מדובר.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה בסמן שעד סעיף ד', שכל הקרובים שהכהן מטמא להם, יש להתאבל אליהם, והם: אביו ואמו, אחיו ואחותו מאביו (כל עוד היא בתולה), בנו ובתו, ואשתו. והוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו, ואחותו מאביו אפילו נישאת.
ובהמשך הסימן בסעיף ו' כותב, שכל מי שעליו להתאבל עליו, צריך להתאבל עמו כאשר מת לו אחד מקרוביו, ודוקא בפניו, אבל הוא לא בפניו, אינו צריך לנהוג במנהגי אבלות. אך במקרה של אשתו אינו צריך לנהוג עמה באבלות אפילו בפניה, אלא אם כן זהו על אחד מהוריה, שאזי עליו להראות מנהגי אבלות בפניה משום כבוד חמיו או חמותו. ובקיצור שולחן ערוך סימן רג סעיף ב', הוסיף, שזהו גם מפני דרכי שלום, שישתתף בצער גם כן.
אבל אם מת לה בנה או בתה מאיש אחר, או אחיה או אחותה, אינו צריך להתאבל או להראות התאבלות בפניה. אמנם אינו יכול להכריח אותה להתקשט בזמן האבלות שלה על אחד מאלה, אך יכולה לרחוץ לו פניו ידיו ורגליו, וכן לסדר לו את המיטה, ולמזוג לו את הכוס.
וכמו כן היא אינה צריכה להתאבל עם בעלה, אלא כשמתו חמיה או חמותה בכדי לכבד אותם, אבל שאר קרוביו של בעלה שמתו, אינה צריכה להתאבל עמו.
וכתב הרמ"א שכיום נוהגים להקל באבלות זה של המתאבלים עמו, כי אין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול. כמו כן נוהגים כיום שלא להתאבל כלל עם המתאבלים, וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים.
ומכל מקום נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות, שמראים קצת אבלות בעצמן בכל השבוע הראשון של האבלות, דהיינו עד לאחר שבת הראשונה, – שאינם רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת, וגדולי אוסטרייך נהגו כן. ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בעניינים אחרים, והעיקר כמו שכתבתי.
וכל זה בשמועה קרובה, או שהיה אצל המיתה. אבל בשמועה רחוקה, אין לאבלות זו מקום כלל. ויש לדעת שמי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך, או ללבוש שחורים על קרובו, לא מוחין בידו, ויכול לעשות כן.
ובשפתי כהן סימן קטן ז' מסיים, שמכל מקום נראה שהולכים בכל דברים אלו אחר המנהג באותו המקום. ובשאלות ותשובות בצל החכמה כתב, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי ולא ראיתי מי שינהג באבלות זו בקרובים שפסולים לעדות, ואפילו מקצת מנהגי אבלות, חוץ מהקרובים שחייבים להתאבל עליהם אבלות גמורה, וכן המהר"ץ חיות בספרו דרכי הוראה פרק ה' כתב, שבזמן הזה נתבטל הדין שכל מי שמתאבלים עליו מתאבלים עמו.
ומנהג רוב בני ארץ ישראל להקל בזה כמובא בספר ילקוט יוסף על אבלות עמוד צה. וכן הוא מנהג ירושלים. וכמה מהאחרונים ציינו שאין זה מובא בגמרא ובפוסקים הראשונים רק באחרונים. ואמנם במקום שאין מנהג ידוע בזה, כן יש להחמיר לנהוג במקצת דברים אבלות בפני המתאבלים, וכפי שהביא הרמ"א בדבריו לאחר שכתב שאין מתאבלים, משכל מקום נהגו כל קרובי המת שפסולים לו לעדות, שמראים קצת אבלות בימי השבעה, בכל מקום לפי הנראה.
העולה מן האמור: שכיום מקילים בעיקר ההתאבלות האמורה אפילו בפני המתאבלים, ורק שמראים בפני המתאבלים מקצת השתתפות בדיני אבל – בכדי לכבדם ומפני דרכי שלום. ואמנם אף זה תלוי במנהג המקום והרבה מקילים אף בזה.
ולכן אם ביררה שבמקום זה אין נוהגים כלל – אף להראות בפניהם מקצת ענייני אבלות, יכולה ללכת לחתונה. אך אם מנהג המקום להראות מקצת מנהגי אבלות (כמו למשל שלא להדליק 'מוזיקה' בבית בימים אלו, וכיוצא בזה), או אף אם אין ידוע מה מנהג המקום, אזי תכבד את אמה ותחמיר שלא ללכת – אם הליכה זו לחתונה תיוודע לאם וזה יצער אותה, או יהווה חוסר כבוד כלפיה. ואמנם אם יש אפשרות שתלך להשתתף בשמחה – ללא שאמה תדע מכך, מסתבר שאין בכך איסור.
