תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בעיה וחשש להתפלל ברגליים מגולות. ב) האם יש הפרש בין מי שרגיל ללכת כך, למי שאינו רגיל. ב) האם יש הבדל בין מקום שרגילים ללכת כך אף בפני הגדולים או לא. ג) האם יש הבדל האם מדובר שרוצה לעמוד כך כשליח ציבור להוציא את הרבים ידי חובה, או שרק מעוניין להתפלל כך לעצמו.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן צא סעיף ה, שלא יעמוד אדם בתפלה ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים אבל אם דרכם לעמוד יחפים בפני הגדולים כמו בארץ הערב מותר להתפלל יחף.
ובמדינות אלו אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן, כי גנאי הוא לעמוד בפני הגדולים בבתי שוקיים של פשתן בלבד, ומכל שכן כשנועלים סנדל שהעקב בהם מגולה. אבל באנפילאות מותר להתפלל אף בלא בתי שוקיים מאחר שיש לו אזור להפסיק בין לבו לערווה או שבגדיו מונחים ממש על בטנו.
וברמב"ם בהלכות תפילה פרק ח הלכה יב, שאדם שכתפיו מגולות אינו יכול להיות שליח ציבור לתפלה – עד שיהיה עטוף. וכן נפסק בשולחן ערוך סימן נג סעיף יג, שאדם שהוא בגדר 'פוחח', כלומר, שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה לעמוד כשליח ציבור. וכתבו הפוסקים שמה שכתוב שזרועותיו מגולים, אין זה דוקא, אלא שגם כתפיו מגולים מחמת הקרע. כמו כן כתבו שאין רק לעמוד שליח ציבור אלא גם אינו קורא בתורה כי גנאי הוא לציבור.
אמנם בשאלות ותשובות יחווה דעת חלק ד סימן ח, דקדק בלשון מרן בשלחן ערוך בהגדרתו את הפוחח, שהוא מי שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות לא ירד לפני התיבה. ומוכח שלא רק באופן שכתפיו מגולות, אלא אפילו רק זרועותיו מגולות לא ישמש כשליח צבור.
והנה הביא שם עוד בשם שאלות ותשובות ישכיל עבדי חלק ז' דף שכט, שכתב, שאפילו אם החולצה של חצי שרוול מכסה את הזרוע עד המרפק, אסור למי שלובשה להיות שליח צבור, כי הקפידה איננה רק על הזרוע, אלא כל שאין כל גופו מכוסה כראוי כדרך כל בני אדם, הרי זה בכלל פוחח שאסור להיות שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, שהרי אין דרך לעמוד בפני גדולים בחולצה של חצי שרוול, אלא לובשים עליה מעיל שלא יתראו ידיו מגולות.
ואפילו במקום שהחברים אינם מקפידים זה על זה בכך, מכל מקום פשוט שאינם מעיזים להיכנס בחצי שרוול לבתי המשפט או לבתי הדין או לנשיא המדינה, וכל שכן שאין לעמוד כך לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואפילו אם הוא יחיד שבא להתפלל בחצי שרוול יש למחות בידו, וכל שכן שאינו יכול לשמש כשליח צבור, וכך אנו נוהגים למחות לא רק בשליח צבור הבא להתפלל בשרוולים קצרים, אלא אף ביחידים הבאים לבית הכנסת להתפלל כך.
אך דוחה דבריו, אני תמה שאפילו לדבריו מה ראה להקפיד על יחידים שבאים להתפלל בשרוולים קצרים, ולמחות בידם על כך, והרי משנה שלימה שנינו במגילה כד, שפוחח פורס על שמע אבל אינו עובר לפני התיבה, ופירש רש"י, שרשאי לומר קדיש וקדושה שמחויב בהם. וכל שכן שרשאי פוחח להתפלל לעצמו. וכן המנהג פשוט, שבימי הקיץ הלוהטים, הרבה פועלים ופקידים שבשעת מלאכתם אינם יכולים ללבוש חולצות עם שרוולים ארוכים עד לכף היד, הולכים בשרוולים קצרים לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית, ואין פוצה פה, ובוודאי שיש להם על מה לסמוך.
עוד כתב שם, שההולך במכנסים קצרות, או ללא גרביים כמו שנוהגים בקיבוצים, לא ישמש כשליח צבור, לדברי הכל בכל ענין, כי אין מי שיעמוד כן לפני אנשים מכובדים ואנשי שורה ושלטון. אבל יחיד המתפלל לעצמו מותר, ובלבד שיטול ידיו לפני התפלה, ויזהר שלא יגע ברגליו בשעת התפלה. וכן ראוי למורי בתי הספר להשגיח ולחנך את תלמידיהם שהולכים בימי הקיץ במכנסים קצרות, לבל יגעו ברגליהם בעת שלומדים תורה, ובעת התפלה, כדי שילמדו ויתפללו בטהרה ובנקיות. וחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
העולה מהאמור: שמי שרגיל ללכת במכנסיים קצרות, מותר לו להתפלל כך לעצמו, אך לא יעמוד כך כ'שליח ציבור' להוציא את הרבים. אך מי שאינו רגיל ללכת כך, אזי אינו יכול להתפלל כך – אף בפני עצמו.
