בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנה דיני אבלות גם בשבת. ב) האם זה חל גם על דברים הניכרים לרבים ('פרהסיה'). ג) אם זה לא חל בדברים הניכרים לרבים, מהו הגדר המדוייק בזה (של 'פרהסיה').
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן ת סעיף א, ששבת אינו מפסיק את מניין ימי באבלות ועולה למנין שבעה, שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו, דהיינו דברים שבצנעה שהם: תשמיש המטה ורחיצה. אבל דברים שבפרהסיה לא נוהגים בו, כמו ללבוש מנעליו, ושלא ללבוש בגד קרוע, אלא יחליף לכבוד שבת, ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחריו.
ולימוד תורה נחשב כדבר שבצנעה, אבל לחזור הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור, הרי הוא נחשב כקורא את שמע – ומותר. ואם קראו את האבל לעלות לתורה, צריך לעלות, שאם הוא נמנע מכך הרי זה אבלות בפרהסיה. ורבינו תם היו קורים אותו בכל פעם שלישי, ופעם אירע לו אבלות ולא קראו החזן לעלות, ועלה הוא מעצמו, ואמר אחר כך טעם הדבר, שמאחר שהורגל לעלות שלישי בכל שבת, הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע, ונחשב ממילא כאבלות בפרהסיה האסורה בשבת. וכן אם הכהן אבל ואין כהן אחר בבית הכנסת, מותר לעלותו לתורה, אבל בענין אחר, אסור.
וכן מובא עוד בעניין זה לפני כן בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שצג, שהאבל אינו יוצא בחול לבית הכנסת, אבל בשבת יוצא. וכן לבית המדרש. ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לבית הכנסת. וכתב הרמ"א שבמדינות אלו נוהגים שאין יוצא אלא בשבת.
ולענין גדר 'פרהסיה, מצינו בפוסקים שניסו למצוא גדר הדבר, כפי שהביא באשל אברהם (בוטשאטש) בסימן תקנא, לגבי טבילה של תקנת עזרא בשבת חזון, שכתב על כך שנראה שלדברי הכל אין שום צד לאסור בזה על הנוהג כן בזמנים אחרים וטובל גם אז, כי בשבת קודש פשוט שעדיף למעט באבל – וקל הוא מערב שבת קודש חזון שכתב לטבול דוקא מי שאינו מבטל בפעם אחרת. הגם שיש צד חומרא בשבת קודש חזון מצד שלפעמים חל בו תשעה באב, מכל מקום אין להרבות בגזירות במה שאיננו רק הקשחת הלב מיראת חטא חס ושלום ונטיה לקלות הדעת חס ושלום, ומה שנהוג נהוג ואין להחמיר יותר.
אמנם כותב שם שמי שמרגיש בעצמו שעל ידי מניעת טבילתו לא יהיה שייך בו הקשחת הלב ולא בחינת לבו נוקפו ופורש, ראוי למנוע הטבילה בתשעה באב שחל בשבת קודש למרות שאינו מבטלה בשום פעם בשום אופן. וגם שידוע לאשתו שטבלה אז שהוא מונע את עצמו ממנהגו, מכל מקום אין זה פרהסיה על ידי זה, שהרי דברים שבצינעה האסורים באבל בשבת קודש תמיד הוא ידוע לזוג ובפרט כשאירע אז טבילתה כשאין האבלות עליה וכדומה, אלא ודאי שאין פרהסיה אלא הידוע לרבים.
ומסיים שם, שלא מצא במפורש מהו גבול הגדר של 'פרהסיה', האם שלשה אנשים או עשר או יותר. וכנראה שהוא לא פחות מעשר, וצריך עיון. כמו כן כתב, שנראה שהגבול בזה שמה שהסגנון שלו להיות בפרהסיה על פי הרוב תמיד – הרי הוא בסגנון פרהסיה, ומה שסגנון שלו על פי רוב שלא בפרהסיה, אזי אין להקל בו גם כשהוא בפרהסיה.
ואין סתירה על זה ממה שכתבו הראשונים לגבי קריאת התורה שהוא בגדר פרהסיה, הגם שרוב לימוד הוא בצינעה. כי עליה לתורה בודאי נחשב סגנון פרהסיה, ועל כל פנים כשכבר קראוהו נחשב ודאי פרהסיה, והנטיה להכריע הוא שגבול פרהסיה הוא לפי סגנון מאורע פרטי של אז, ולא שייך בזה להכריע כפי רוב הסגנון, ומכל מקום עדיין צריך עיון.
העולה מן האמור: שאדם הרגיל להשתתף בשיעור קבוע של רבים, הנערך בבית הכנסת בכל שבת, ואם לא יבוא להשתתף בשבת זו, יאמרו האנשים שזהו מחמת שהוא אבל, אזי מותר לו ללכת ולהשתתף בשיעור הלימוד, כי אם לא כן, יחשב כאבלות בפרהסיה.
אך אם זהו באופן שאינו ניכר כל כך לרבים, כמו למשל שמחסיר לפעמים מכל מיני סיבות, ואם כן גם השבת יוכל לתלות זאת באיזה תירוץ שישנו לו, אסור לו להשתתף, כי באופן זה, אין זה בגדר אבלות בפרהסיה.
