האם יש להעיר לבעל קורא בתורה, על כך שמפסק את הפסוקים לא במקום הנכון – כפי שמפוסקים בתורה, או שאין צריך להעיר לו על כך?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם הקריאה בתורה צריכה להיות בדקדוק ראוי. ב) אם כן, מהם הדברים שנחשבים לדקדוק הראוי בקריאה, ומה אינו מעכב. ג) האם גם קריאת ניגון הטעמים חשוב כחלק מדקדוק הקריאה. ד) האם חילוק פוסקים שלא במקום הנכון, אך באופן שאינו משנה את המשמעות, ואף את המילים קורא נכון, – מעכב את הקריאה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמב סעיף א, שאם אדם קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירים אותו. וכתב הרמ"א, שכמו כן הדין באם החזן הבעל קורא טעה בדקדוק אות אחת. ואמנם גם כאשר מחזירים אותו הוא דוקא בשינוי שמשתנה על ידי זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירים אותו, אבל גוערים בו.
כמו כן הוא הדין אם חיסר או הוסיף איזה אות במקום שאין הענין משתנה על ידי זה, כמו למשל שקרא לאהרן הרן בפתח בלא אות אלף, או שקרא למצרים מצריים וכדומה. ומה שכתב המחבר נגינה וניקוד, הוא משום שעל פי רוב אין הענין משתנה על ידם, ובניקוד גם כן אם קרא שהענין השתנה על ידי זה, כמו למשל שבמקום יעשה בפתח, קרא יעשה בצירי או להפוך. או שבמקום בחלב בחטף, קרא בחלב בצירי, או יושב ישב, וכל כיוצא בזה שהענין משתנה בודאי, מחזירים אותו גם בניקוד.
ובספר שלחן עצי שטים הוסיף עוד, שכמו כן הדין בנגינת הטעמים, שכאשר הענין משתנה על ידי זה, כמו למשל שקרא משרת במקום מפסיק מחזירים אותו, ולא כמו שאומרים ההמון שאם קרא כבר אתך שם השם, אין מחזירים אם טעה בנגינה.
ו'משרת' הם טעמים המחברים תיבה אחת לתיבה שאחריה כמו למשל טעם 'מונח', 'מרכה', 'דרגה' וכדומה, ו'מפסיק' הם טעמים שמפסיקים תיבה אחת מהתיבה שלאחריה. כמו למשל 'טפחה', 'תביר', וכל שכן 'אתנחתא' ו'סוף פסוק' – שיש להחזירו, כמבואר בתשובות והנהגות חלק ב' סימן צד. וכתב שם בשם הגאון רבי חיים מבריסק, שנהג להחזיר את הבעל קורא על כל דקדוק ודקדוק – ואפילו בטעמים, מאחר ודברי הרמ"א על פי הירושלמי הולך רק על קריאת המגילה, אבל על ספר תורה שלמדים זאת מהפסוק בנחמיה 'ויקראו בספר תורת האלוקים מפורש שום שכל ויבינו במקרא', מובן מכך שהקריאה צריכה להיות בדקדוק דווקא.
ואמנם אף אם הפסיק באמצע פסוק או שחיבר שתי פסוקים יחד אין זה מעכב, כמבואר בהליכות שלמה פרק יב הערה לו, וכן אם טעה והחליף מלעיל במלרע או להפך, אף שעל ידי כך משתנה משמעות התיבה מלשון עבר ללשון עתיד או להפך, מכל מקום אין צריך לתקן את הבעל קורא.
ובשאלות ותשובות אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן יט, כתב בנוגע לבעל קורא שאינו יודע בעל פה את הטעמים, ומניח החומש על השולחן ורואה בחומש כל מלה ומלה, ואומר, שאחר כך מביט בספר תורה וקורא מהספר תורה. אין להניח אותו לעשות כן, כי אין להאמין לו בזה, והוא בעצמו גם כן אי אפשר לו לדעת זאת, כי בקל יכול לטעות בזה שיהיה נדמה לו שקורא מהספר תורה ובאמת קורא מזכירתו במה שראה בחומש.
ולכן יותר טוב לשמוע מבעל קורא השני שקורא מהספר תורה ממש אף שאינו יודע את הטעמים, ובלבד שיפסיק הפסוקים כראוי, שיהיה ניכר סופי הפסוקים שאסור להפסיק במקום שלא פסקו משה, ואסור לחבר פסוקים שהפסיקם משה, וכן טוב להחמיר באתנחתא אם אפשר, וזה יכול איש אחר לעמוד על הבימה ולעיין בחומש ולהגיד לו סופי הפסוקים והאתנחתא, כמו שעושים בכמה מקומות כאשר אין בעל קורא טוב.
העולה מהאמור: שלכתחילה ודאי שיש להקפיד להפסיק כראוי בין הפסוקים כפי שכתובים בתורה. ואמנם ישנו מחלוקת הפוסקים האם זה מעכב בקריאה, ולכן נכון לכתחילה שאם הבעל קורא אינו בקי בקריאה בשלימות, שיעמוד על ידו אדם אחר ויעיר לו לפי הצורך היכן סופי הפסוקים, ובפרט כאשר משתנה העניין בחילוק וחיבור הפסוקים שלא כראוי.