כדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) על מה תיקנו חכמים ברכה ועל מה לא. ב) האם יש הבדל בין דבר שבעיקרון הוא צער לשני כמו ברית מילה וכדומה לבין שאר דברים. ג) האם ישנה הגדרה כללית על מה לא תיקנו חכמים ברכות ועל מה כן תיקנו. ד) מה הסיבה שעל שילוח הקן לא תיקנו ברכה.
תחילה יש להביא מה שכתב בשאלות ותשובות הרשב"א חלק א' סימן יח שהרחיב בדבר הרבה לאחד ששאל אותו למה לא תיקנו חכמים ברכה על כל המצוות אלא רק על חלקם כמו למשל אחד שהלווה לחברו כסף זו מצווה מהתורה ולמה לא תיקנו על כך חכמים ברכה וכל כיוצא בהם?
וענה על כך שזו שאלה מסובכת מאוד לענות על כל דבר ודבר למה לא תיקנו חכמים ברכה על כך והרבה מהראשונים ניסו לפרש את הדברים ולומר על כך גדרים שונים על איזה מצווה מברכים ועל איזה לא מברכים. ואמנם אכן אין מדובר בטעם אחד שהוא כלל וגדר לכל המצוות שלא מברכים עליהם אלא ישנם כמה וכמה סיבות ונפרט כמה מהם:
למשל א) כל מצוה שאין בה מעשה לא מברכים עליה כמו למשל השמטת כספים וכיוצא בהן. ב) לא מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה. מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ויצא שהמעשה יתבטל. כמו למשל מצוות מתנות עניים והלוואה לעניים ונתינת צדקה והענקה לעבד וכיוצא בהם. ג) כמו כן על מצווה שהיא מסורה לבית דין כמו למשל עשיית הדינים כי אולי לא יקבלו בעלי דין את דעתו. ויצא שהמעשה בטל. ד) כמו כן כל מצוה שהיא באה מתוך עברה כמו למשל השבת הגזלה והחזרת הרבית כי הקדוש ברוך הוא לא צווה אותנו לגזול כדי להשיב בחזרה את הגזילה וכן לא ציווה אותנו לקחת את האם יחד עם הבנים כדי שנחזור ונשלח אותה ועל כיוצא באלו. ה) וכן מתנות כהונה לא מברכים על נתינתם כי אין הישראל נותן משלו אלא שהשם יתברך זיכה אותן לכהן ומשלחן גבוה הם זוכים. וכן על נתינת שקל בשנה כיוצא בו כמו שכתוב – כי ממך הכל ומידך נתנו לך.
אבל על מצוות כמו פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך ברכה מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויים בו.
כמו כן לא מברכים על מצוה שעיקרה אינה מצוה כמו למשל מצוות חליצה וייבום שהעיקר הוא משום פריה ורביה והאשה לא מצוה על פריה ורביה. וכן על מצוות הגירושין כי יש מקצת מהגירושין שהם בעבירה כמו שלא מצא בה דבר עברה ומגרשה שבמקרה כזה שנוי המשלח. ואף על פי שיש מצוה במקצת מהגירושין כמו אותם נשים שנשאו בעברה שמצוה לגרש אותם בכל זאת לא חילקו חכמים בחלוקתם שיברך בחלק מהם ובחלק לא.
וכן לא מברכים על מיתות בית דין לפי שהשם יתברך חס על בריותיו ואינו חפץ במיתתם של רשעים ולכן לא מברכים עליהם וכשם שאמרו שלא אומרים הלל בראש השנה מפני שהוא יום הדין.
והנה לגבי ברכה על שילוח הקן כתב בברכי יוסף יורה דעה סימן רצב אות א' על פי כללים אלו שהובאו שהטעם שלא מברכים על שילוח הקן כי זה מצוה הבאה בעבירה שהרי כתוב לא תקח את האם על הבנים ואם לקחת שלח תשלח את האם ויוצא שלכתחילה אין לקחת את האם.
אבל כבר כמה ראשונים שאלו על טעם זה וכתבו שלכאורה הוא לא מובן שהרי אם האדם נטל את האם מלכתחילה כדי לשלח אותה כמצוות התורה הוא לא עבר בזה שום איסור ואין זה דומה לאדם שגזל מחברו ואחר כך רוצה להשיב את הגזילה שבזה המעשה הראשון היה באיסור ממש ויש מקום שלא שיברך על ההחזרה כי זה מצווה הבאה בעבירה?
ועונה שיש מקום לבאר את דעתו שמכיוון שיש במצווה זו צד של עבירה שו בלא תיקנו ברכה כי לא חילקו חכמים בחלוקתם שבחלק מהמקרים יברכו ובחלק לא יברכו וכשם שאמרו לגבי גירושין שכיוון שבחלק מהמקרים הם בעבירה שוב לא מברכים גם במקרים שאין את העבירה כי לא חילקו חכמים.
על כל פנים סיים שם שמשמע מדברי הפסוקים שבכל אופן לא מברכים על שילוח הקן וזה דעה כללית לדברי הכל ואין חילוק בדבר רק שהם מחפשים רק את הטעם למה ומה הסיבה שלא מברכים ולכן הקשו שטעם הדבר לא מספיק למקום שלקח את האם על מנת לשלח ולקיים את מצוות התורה. וכתב שזה שצריך להדגיש זאת מ]ני שראה פוסק שכתב שיש לברך על שילוח הקן במקרה שרוצה לקיים את המצווה.
העולה מהאמור: שלמעשה לא מברכים על מצוות שילוח הקן מכיוון שבחלק מהמקרים זו מצווה הבאה בעבירה כי לוקח את האם שלא על מנת לשלח ואחר כך מתחרט ומשלח וחכמים לא תיקנו ברכה על מצווה שנוצרה על ידי עבירה ולכן לא תיקנו ברכה גם באותם מקרים שלוקח על מנת לקיים מלכתחילה את המצווה.
