בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנו צורך בשתי מפות אחת למאכל חלב ואחת למאכלי בשר. ומה הטעם בזה. ב) האם זהו חובה או רק מנהג או חשש בלבד. ג) האם זהו מחמת חשש של שאריות ממשיים מהמאכלים הקודמים, או רק מבליעות שישנם על השולחן. ד) באם אינו מניח מפה נפרדת האם ישנו צורך או אף חובה לנקות את השולחן בין אכילת מאכלי החלב לאכילת מאכלי הבשר ולהיפך.
תשובה: ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פט סעיף ד, מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השולחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה. וכמו כן אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר. וכן להיפך אסור לאכול בשר על מפה שאכלו בה מאכלי חלב. וכל שכן שאסור לחתוך גבינה אפילו צוננת, בסכין שרגילים לחתוך בה בשר. ולא עוד אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכים בו בשר. וכן להיפך גם כן אסור. ומכל מקום על ידי נעיצת הסכין בקרקע קשה, מותר.
ומסיים הרמ"א שם, שכבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים, ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר. ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל.
ולכאורה קשה קצת הלשון שנהגו ישראל לייחד שתי סכינים, שהרי אפילו במפה כבר נכתב לפני זה שאסור על פי דין לאכול עליה מאכלים מהמין השני, ואם כן נראה שזהו כמו מכל שכן בנוגע לסכין שממש חותכים בו מהמין השני ורגיל שנשאר בו שומן דבוק, ומה צריך למנהג בזה?
וביאר בטורי זהב, שנראה שכוונת הרמ"א היא, שלפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפילו על ידי נעיצה בקרקע, כי כך החמירו על עצמם לקחת לגבינה סכין אחר דוקא. אבל מכל מקום לחתוך בו לחם לאכול גבינה, בזה וודאי יש לנו לסמוך על מה שמקנח אותו תחלה, וכן נראה בפשטות.
ואמנם כתבו הפוסקים על דברי הטורי זהב שכתב שמותר לחתוך לחם על ידי קינוח הסכין, שמכל מקום מנהג העולם שנזהרים אף בזה, ואינם חותכים אף לחם בסכין מהמין השני, כאשר רצונם לאכול עמו ממין אחר. אם לא בשעת הדחק ובדרך ארעי. (פרי מגדים).
ובעניין מה שרשומים על הסכינים, כתב שם בשם בעל הלבוש בסעיף ד', שנוהגים לעשות סימן בסכין החלבית, וסימנך חריצי חלב, כלומר שאת החריץ לסימן עושים בחלבי. ולא יעשה הסימן בשל בשר שמא יבוא אחר להשתמש בו במאכלי חלב, מאחר והמנהג שרוב האנשים עושים את סימן החריץ בשל החלבי. ועל פי זה, והמוצא סכין מסומן בחריצה ברחוב של יהודים, וודאי של חלב הוא.
והנה יש מביאים, שהמדקדקים יש להם שלשה סכינים, אחד של גבינה ואחד של בשר ואחד לחתוך בו לחם, ומנהג נכון הוא (פרי חדש). וכפי שכבר הביא בפרי מגדים שמנהג העולם ליזהר בזה שלא לחתוך לחם בסכין חלבית או בשרית. אף שמעיקר הדין אין בכך בעיה וחשש כלל. וכן הביא בערוך השולחן אות טז, שיש מהמדקדקים שיש להם שלשה סכינים אחד של בשר ואחד של חלב, ואחד שחותכים בו לחם, ואין משתמשים בו לא בבשר ולא בחלב – רק לחתוך לחם. ונוהגים כדי שלא להחליף רושמים כמו חריצים על של חלב וסימנך חריצי חלב ואין לשנות.
אמנם כותב שם, שמי שאין לו רק סכין אחד, אזי יכול הוא לחתוך בו לחם לשניהם, ורק יזהר לקנח את הסכין יפה יפה בין שימוש לשימוש שונה. וקערות קטנות וגדולות שבבית של בשר לבד ושל חלב לבד, גם כן יעשו משני מינים להיכר בכדי שלא יתחלף, וכן בכפות ומזלגות, וכן כל הכלים. או לעשות חריצים על של חלב, וכן נהגו כל ישראל.
כמו כן מובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פח סעיף ב, שבני אנשים האוכלים על שולחן אחד זה בשר וזה חלב, יהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד, משום שהמאכל נדבק בכלי. וכל שכן שלא יאכלו מפת אחת. וכן נוהגים ליחד כלי של מלח לכל אחד בפני עצמו, כי לפעמים טובלים במלח ונשארו שיורי מאכל במלח. ולכן אפילו אם הם בשתי שולחנות ואפילו שני אכסנאים שאינם מכירים זה את זה ואין חשש שיבואו לאכול זה מזה, מכל מקום אסור מטעם האמור.
העולה מן האמור: שאסור להשתמש באותו מפה גם למאכלי חלב וגם למאכלי בשר, וכמו כן בשולחן אחד, וזאת מחמת שיורי מאכלים שנשארים עליו מהאכילה הקודמת, ויש לייחד שתי מפות לכל אחד בפני עצמו.
ואמנם אפשר להקל כאשר משתמש בשולחן אחד לשניהם – ללא מפה, ובין שימוש לשימוש שונה, מנקה היטב את השולחן מכל שאריות מאכל וכתמי שומן וכיוצא בזה.
