תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנה בכך בעיה 'סגולית' המובאת בדברי חכמינו זיכרונם לברכה. ב) האם ישנה בכך חוסר דרך ארץ ושינוי מהנהגת שאר בני אדם בסעודה. ג) אם כן, האם ישנו הבדל אם נוהג כן בפני בני אדם או אם עושה זאת כאשר סועד יחידי. ד) האם יש בכך משום דרך מיאוס לשאר בני אדם.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב בהלכות שמירת גוף ונפש סעיף ט', שהשותה מים בקערה, הרי זה קשה לכליון עיניים, כלומר שזה דבר סגולי המביא לבעיות בראייה. אמנם יש לומר שזהו דוקא כאשר שותה מתוך קערה שאינה אישית, שאין זה הרגילות, שהרי מים בדרך כלל שותים מכוס ולא מתוך קערה. מה שאין כן מרק שדרכו לשתות מתוך קערית אישית, שוב אין זה בכלל זה, ורק אם ישתה מתוך הסיר עצמו הרי הוא בכלל זה.
ובפרט שבדברים הסגולים יש לומר שלא נאסרו אלא הדברים שנאמרו בפירוש ואין להוסיף על כך, מאחר ואין כולם סברה המובנת בשכל אלא מה שקיבלו חכמים שקשה לדברים מסוימים או מפני שליטת המזיקים וכיוצא בזה, ולפי זה אין אלא בנוגע לשתיית מים דוקא בקערה, ואלא בנוגע לשאר דברים, כמו מרק שהוא אינו בגדר מים רגילים.
ועל דרך המובא בנוגע לשתיית מים פושרים שלא עברו רתיחה, בכלי מתכות, שאים לשתות אותם מפני שהם רעים לגוף. שאם השליך לתוכם איזה תבלין או עשבים או עיקרי בשמים – אזי מותר לשתותם בכל אופן. או אם מדובר שאינם בכלי מתכת, אלא בכלי חרס. כמבואר בשולחן ערוך הרב שם סעיף ד'. – (למרות ששם מדובר לכאורה בדבר שאינו רק סגולי, ועדיין צריך עיון), אך מכל מקום ניתן ללמוד מכך שאין לכאורה בדברים הללו היקשים, ורק מה שנאסר הוא הבעייתי, ועל דרך המאמר 'אלא לך בו אלא חידושו'.
ואמנם יש לדון בזה עדיין מצד שינוי ההנהגה משאר בני אדם, שאם שאר הסעודים במקום בו סועד אינם שותים כך את המרק, או שאין זה רגילות לראות כן בדרך אכילת בני אדם במקומם, אלא אם כן הוא גס רוח ואינו שומר על כבודו, הרי שיש מצד דרך ארץ בסעודה שלא לעשות כן בפניהם, וכפי שכותב בזה באגרא דפרקא אות קכב: נראה לי בדרכי האדם לעבודת הבורא במדותיו ותנועותיו בדרכו והילוכו בקדושה, מה טוב לאדם שיחזיק לעצמו דרך כזה שהוא כטבעו של עולם ולא לאחוז לעצמו מנהג שלא כטבעו של עולם – הגם שכוונתו לעבודה אמיתית. והוא מאמר האשה השונמית בתוך עמי אנכי יושבת.
ושם מביא שאין רק מצד דרך ארץ אלא יירה מזו, אפשר שמעורר עליו בזה את מידת הדין, כי כאשר יאחז האדם לעצמו דרך חוץ לטבעו של עולם, יתעוררו עליו חס ושלום קטרוגים, ומי יודע אם יהיה יכולת בידו לעמוד נגד המלחמות והקטרוגים אשר יעמדו כנגדו, ומסיים שם שכל זה הבין לא מסברתו האישית, אלא מפי סופרים ומפי ספרים, ואי אפשר לפרש כל זה בכתב, כי זה תלוי בהשכלת נפש המשכלת.
וכן מביאים הפוסקים ממסכת כלה רבתי פרק ט, שם מובא שלא ישמח אדם בין הבוכים, ולא יבכה בין השמחים; ולא יהא ער בין הישנים, ולא יהא ישן בין הערים. הרי שכללו של דבר הוא שלא ישנה האדם מדרך שאר חברו ובני אדם הנמצאים במקומו. כמבואר בבאר היטב בשולחן ערוך שם אות טז.
כמו כן יש לחשש בעשייה זו למיאוס חבריו בהנהגה זו, שהרי אין זה רק שינוי מנוהג שאר בני אדם (במקרה והוא כך באמת), אלא הנהגה מעין זו בהרבה פעמים מאוסה לשאר בני אדם הנמצאים עמו בסעודה, ויש בזה בעיה הלכתית מדיני דרך ארץ בסעודה, כמבואר בשולחן ערוך סימן קע סעיף טז, שם מבואר שלא יעשה אדם פעולות בסעודה בפני בני אדם שעמו, אם יש בפעולות אלו מצד מיאוס מצדם. וכמו למשל נפיחות מהאף והפה, או שרוקק שם, וכל כיוצא בדברים אלו.
העולה מן האמור: שבפשטות אין בפעולה זו בעיה סגולית. אמנם מכל מקום אם במקום בו סועד אין רגילות האנשים לשתות כך את המרק, וכאשר עושה פעולה זו ניכר ונראה כפעולה משונה משאר הסועדים, אזי לא יעשה זאת מצד הנהגת דרך ארץ – שלא לשנות מדרך אכילת אנשי המקום, בפרט שיש לחשוש בכך למיאוס שאר הסועדים. (ואמנם אם הוא סועד בפני עצמו מסתבר שיכול לעשות כן).
אך אם דרך הרבה סועדים לעשות כן באותו המקום ואין זה נראה כפעולה מוזרה ושונה, אין מניעה לעשות כן, כי דרך הנהגת האכילה נקבעת היא לפי אנשי המקום באותו המקום בסעודתם, (כמובן כאשר אין זה חורג מפורשות מכללי ההלכה).
