כדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה המקור והטעם להתפלל את תפילת שמונה עשרה בלחש ולא סקול. ב) האם זהו חיוב גמור או שזה סוג של הידור מצווה בלבד כלומר האם הכוונה שמדובר בחלק עיקרי מגדרי תפילת שמונה עשרה. ד) מה הכוונה וההגדרה של 'לחש' האם הכוונה שאין קולו נשמע למתפללים האחרים הסובבים אליו או הכוונה שאפילו הוא עצמו לא שומע את קולו בעת התפילה. ה) האם יש הבדל בין תפילת המתפללים נעשית מתוך סידור או בעל פה.
ראשית יש להביא את מה המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קא סעיף ב' שאין לאדם להתפלל את תפילת שמונה עשרה בלב בלבד כלומר שיחשוב את צרכיו ובקשותיו וכן את שבח הבורא ברוצה לומר בליבו מבלי שכלל יאמר זאת בחיתוך שפתיים.
אלא על האדם בעת התפילה לחתך את תפילתו ובקשת צרכיו שמתפלל עליהם בפיו ממש וכמו כן שקולו ישמע מעט עד שהוא עצמו יצליח לשמוע את מה שמוציא בשפתיו אמנם לא ישמיע קולו יותר מדי אלא רק באופן שהוא עצמו ישמע זאת ולא אחרים המתפללים בסמוך אליו.
אמנם מדקדוק דברי רבנו שכתב בחצאי עיגול שלא ישמיע את קולו בתפילתו "לאדם אחר העומד בסמוך אליו – מחוץ לארבע אמות' שזה מרחק של כשני מטר לפי הגאון רבי חיים נאה יוצא כעין סתירה בדבריו שמצד אחד כתוב שלא ישמיע את קולו אלא רק לעצמו שישמע מה שמוציא בפיו ומצד שני כתוב שההגדרה היא שלא ישמיע קולו לאדם העומד מחוץ לארבע אמות ומשמע שלבני אדם העומדים יותר קרוב כן אפשרי הדבר כי אין זה עדיים בגדר של השמעת קול.
וידוע שבחלק מהמקומות שכתב רבינו דברים בחצאי עיגול הוא או מפני שהסתפק בדברים והשאיר זאת למהדורה בתרא לבדוק מה שיכריע בספק זה כפי שאמר אחיו מהרי"ל או מקומות שהוסיף דברים מסברתו ועל פי הכלל שלא כתב רבינו דברים שלא כתובים בדינים שלפניו השאירם בחצאי עיגול כפי שכבוד קדושת רבינו מביא בתורת מנחם. איך שלא יהיה הדבר צריך עיון מעט מה הכוונה בזה למעשה.
ואולי יש לומר כוונת הדברים בגדר זה שכתב רבינו בחצאי עיגול הוא ממקור הדין שיש להתפלל בלחש והוא מתפילת חנה כפי שדרשו חכמים במסכת ברכות שכאשר באה חנה להתפלל במשכן על פקידתה ראה אותה עלי מתפללת באופן שרק שתפיה נעות וקולה לא נשמע וחשבה לשיכורה וכהעיר לה על כך אמרה שבפשוט מבקשת ומתפללת מעומק ליבה ולכן זה יוצא לה באופן זה. ודרשו שרצו ללמד אותנו בכך שזהו האופן הרצוי בתפילה.
ויש לומר שמאחר שמסברה לא עמדה בתוך ארבע אמות לעלי הכהן הגדול מובן שאפשר שקולה נשמע אבל לא יותר מארבע אמות שהוא מקומו של אדם. ועדיין צריך עיון.
ודין זה הוא חשוב ועיקרי בתפילה כמו שמובן ממה שדרשו כחמים שכל מי שמשמיע קולו בתפילתו נחשב שאמונתו בקטנות וכביכול אינו מאמין באמת כי חושב בליבו שכאילו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפילתו אם יאמר זאת יותר בלחש ולכן מגביה קולו יותר.
אמנם כל זה הוא ממה שלמדו חכמים מהפסוקים בתפילת חנה שמשם יש להבין שלא יגביה קולו יותר מארבע אמות אך חכמים הוספו מעצמם ותקנו שעל האדם להתפלל הלחש לגמרי כלומר שאף לאדם העומד בתוך ארבע אמות של המתפלל גם לא ישמע קול תפילתו אלא רק אוזניו בלבד הם שישמעו תפילתו.
וטעם התקנה הוא מפני עוברי עבירה שהיו מתוודים על עוונותיהם בתפילה והיו מפרטים אותם וכדי שלא יתביישו לעשות זאת באם היתה הרגילות לומר התפילה מעט בקול על כל ]פנים לאלו העומדים בתוך ארבע אמותיהם תיקנו שתהיה התפילה לגמרי בלחש.
עוד הביא רבינו שם שאם אינו יכול לכוין בלחש או שאינו יכול לכוין כל כך כמו בקול רם מותר להגביה קולו כדי לכוין יפה והוא שמתפלל בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור להגביה קולו מפני שמטריד הצבור אלא אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול ואפילו אם יכול לכוין בלחש כמו בקול אם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו נוסח התפלה מותר.
ולכן נוהגים שבראש השנה ויום כפור מגביהים קולם כדי שילמדו זה את זה מפני שאין רגילים בתפלות אלו ועוד כדי לעורר הכוונה ביותר מפני שהם ימי תשובה ואין חוששים שיטרידו ויטעו זה את זה כיון שסידורים ומחזורים בידם ואעפ"כ יותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוין ועכ"פ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדי שכל המגביה קולו הרבה הרי זה מנביאי השקר שנאמר בהם ויקראו בקול גדול.
ומכל מקום ש"ץ המגביה קולו כדי לעורר הכוונה ולהשמיע יפה לבריות יפה הוא עושה שעיקר תפלת הש"ץ נתקנה בקול רם אבל אותם שעושים כן להראות קולם עושים שלא כהוגן.
והמתפלל בלחש ולא השמיע לאזניו יצא אבל אם התפלל בליבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא שהרהור אינו כדיבור.
ובשערי הלכה ומנהג חלק א' הביא שעל פי הזוהר יש עניין להתפלל בלחש לגמרי אף שאינו משמיע לאוזניו.
העולה מהאמור: שמעיקר הדין צריך להתפלל באופן שישמיע לפחות לאוזניו מה שמוציא מפיו.
אמנם הנוהג בדרכי החסידות על פי הקבלה יש עניין להתפלל בלחש ממש אף שהוא עצמו אינו שומע מה שאומר.
