בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם בכדי לענות על דבר שבקדושה יש צורך להיות באותו המקום. ב) אם לא, האם ישנו חיוב לענות או שאין חיוב רק אפשרות. ג) האם יש הפרש באיזה הפסק מדובר שישנו ביניהם.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף כ, שאם היו עשרה במקום אחד, ואומרים קדיש וקדושה, אזי אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. ויש אומרים שצריך שלא יהיה מפסיק ביניהם טינוף או עבודת כוכבים.
ומה שמותר לאדם ענות אפילו אם אינו עמהם, הוא דוקא לעניין צרוף עשרה, שבזה אמרו שהמחיצה מפסקת, אבל היכן שישנם עשרה בבית הכנסת, ואחד שומע קדיש או קדושה, אין המחיצה מפסקת, מאחר ואין הפסק לפני המקום, אלא הכל גלוי וידוע לפניו. (עטרת צבי).
ומקור הדברים שאפילו מי שאינו עמהם יכול לענות, הוא דעת התוספות בפסחים דף פה, שיכול לענות כל שיש עשרה בבית הכנסת – אף שאינו עמהם, משום שאין מחיצה מפסקת.
ולכן אפילו אם הוא נמצא בבית אחר רחוק לגמרי, מכל מקום יכול לענות, שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה. ויכול לענות אמן, ואמן יהא שמיה רבה, וקדושה וברכו, וכן יכול להוציאו ידי חובתו בתפלה אם אינו בקי. (משנה ברורה)
אך אם מפסיק ביניהם טינוף או עבודת כוכבים, אזי אפילו אמן אינו יכול לענות. ואפילו אם הטינוף מרוחק ממנו יותר מארבע אמות, שבשאר דינים מותר על ידי החזרת פניו אם אינו מגיע לו הריח רע, מכל מקום כאן אינו מועיל כיון שהוא מפסיק בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם, הוא מפסיק בין השכינה וגורם לשכינה שאינה שורה כאן. (שם).
ולעניין גוי שמפסיק ביניהם, כתב במגן גיבורים, שהביא בשם המגן אברהם, שזהו דוקא עבודה זרה, אבל גוי אינו מעכב, וכתב על דבריו שלא ראה דברי הבית יוסף שכתב המפורש שגם גוי מפסיק, וכבר תפסו האליהו רבה בכך, וכן הביא הבאר שבע במסכת סוטה דף לח בשם רב האי גאון שגוי מפסיק, שוב מצאנו בשאלות ותשובות דברי שמואל סימן קפט שכתב להגיה בדברי הבית יוסף – עבודה זרה במקום גוי כדברי המגן אברהם.
וכתבו הפוסקים, שמה שכתב המחבר ש'יכול' לענות, הכוונה שזה תלוי ברצונו באם מעוניין, אבל אינו חייב, כמבואר בספר הליכות שלמה פרק ט' הערה ח' בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך וכן בשאלות ותשובות ציץ אליעזר חלק יא סימן ג'.
והנה ישנו דין, שהשומע ברכה מפי חברו, חייב לענות אמן, כמבואר בשולחן ערוך סימן רטו סעיף ב', ואם אינו עונה ענשו גדול כמבואר בחיי אדם כלל ו' סעיף א', אמנם 'קדיש' אינו ברכה אלא תפילה כשאר דברים שבקדושה שחובתם חלה על ציבור עשרה מתפללים.
אך יש חולקים וסוברים, שכיון שיכול צריך לענות עמהם, ואין זה תלוי ברצונו, כמבואר בשאלות ותשובות קנה בושם חלק ג' סימן ד', שמדברי התוספות והראשונים ששם מקור דין זה, לא כתוב לשון 'יכול'.
אך גם לשיטה זו, אם הוא עומד באמצע תפילות ותחנונים או לימוד תורה, שאם יענה להם, יגרום שדעתו תהיה טרודה ולא יתרכז במה שעוסק, אינו חייב לענות עמהם, כיון שלא נמצא עם הציבור יחד. וכן בשאלות ותשובות משנה הלכות חלק י' סימן קפה שכמו כן סופר סת"ם ששומע מבית הכנסת הסמוך קדיש קדושה וברכו וכדומה, אינו חייב לענות כשעוסק במלאכת הקודש, ובאמצע כתיבת שם השם – אף אסור לו לענות.
העולה מהאמור: שמעיקר הדין הפוסקים נוטים לומר שאין חיוב לענות על דברים שבקדושה או לעמוד לספר תורה, – כאשר נמצא ברשות אחרת מהמקום בו נמצא המניין, כמו אם הוא בחדר אחר. אך כמובן שאם רוצה יכול לענות עמהם מה שאומרים.
ואמנם יש מחמירים, שכל עוד אינו עוסק באיזה דבר קדושה שהענייה תפריע לו להתרכז בזה, (כמו עם הוא לומד או עוסק בכתיבה של דבר קדושה), – צריך לענות עמהם.
